הורדוס מאת מזי"א בקאמרי. ביקורות

^^מלמדים לקח^^
^^מיכאל הנדלזץ^^

הביקורת של מיכאל הנדלזץ על הצגת "הורדוס" מאת עדנה מזי"א בתיאטרון הקאמרי


בסופו של המחזה המגולל את הסתבכותו של הורדוס באינטריגות של משפחת חשמונאי ושלו עצמו, נמצא המלך כפות למיטה, אחרי התקף טירוף. ניקולאוס – דמות שהמחזאית בדתה, מין יועץ דיפלומט בחצרו של הורדוס - מסביר לקהל ולשחקני ההצגה שעולים לבמה בבגדי הרחוב שלהם, כאילו הם מבקרים במוזיאון, כיצד ההיסטוריה עשתה עוול למלך ששלט ביהודה במשך 33 שנים של שלום ומפעלי בנייה מפוארים.

מהתוכנייה ומראיונות בעיתונות, אני מבין שהעוול ההיסטורי שנעשה להורדוס מעסיק את מזי"א. אך כדי שזה יהיה מוקד של דרמה היסטורית רחבת היקף, צריך הדבר לבוא לידי ביטוי על הבמה, לא להיות מסוכם בסוף ההצגה כמין לקח נלמד. כי הרי אם מנסחים לקהל את הלקח הזה, כאילו מודים שההצגה לא היתה מסוגלת להביעו בעצמה, בתוך האמצעים התיאטרוניים והסגנוניים שבחרה לעצמה.

חלקה הראשון של ההצגה מוקדש לשרטוט האינטריגה. הרבה קורה בעלילה הזאת, ממש חומרים שמהם ידע שייקספיר לרקוח דרמה שירית גדולה. מזי"א לא בוחרת בשירה בכוונה, ומסתפקת בדיאלוג פוליטי תכליתי, למשל בין הורדוס לקליאופטרה, או בין הורדוס לאלכסנדרה. הבמה ריקה, למעט גרם מדרגות לכל רוחבה, אביזרים חיוניים מוכנסים ומוצאים אליה וממנה (כורסה, מיטה, ראי). זרקורים עוברים במופגן מצד לצד, מאירים את משפחת הורדוס ואת משפחת חשמונאי. התכליתיות שבמסירת הסיפור היא שם המשחק כאן.
עיקרו של הסגנון מבוטא בתלבושות: בני משפחת הורדוס בבגדי ערב בגוון בורדו (האחות מעוצבת כפרחה פריקית קפריזית, עם תסרוקת אפרו ומכנסונים).קליאופטרה היא האשה השופעת בבגדי עור מפוארים (כל רומא בין ירכיה, לדבריה), ורק שוט חסר בידה. בני משפחת חשמונאי בלבן בוהק, ושאר העם היהודי בשחור.
החלק הראשון הוא, כאמור, חיזיון תכליתי: הורדוס נישא למרים נישואי תועלת פוליטיים, מנהל מדיניות של מתינות כלפי מצרים ורומא, מנסה להתחבב על העם הדוחה אותו בהיותו עבד אדומי. מצדו של הורדוס מחוללת האינטריגות היא האחות שלום, ומצד החשמונאים מחוללת האינטריגות היא אלכסנדרה, אם מרים אשתו של הורדוס. שורות דיאלוג בעברית אקטואלית יום-יומית חושפות את הורדוס כמדינאי זהיר וממולח שיודע לשחק שחמט עם מדינאים בעלי עוצמה, אך עיוור לגמרי למה שקורה בביתו, במשפחתו.

וכבר ברמה של אותו חיזיון תכליתי בולטת עובדה אחת: הרבה אינפורמציה זורמת לקהל, הרבה עלילה מפורטת נארגת לנגד עיניו, אבל קשה מאוד לעצב התייחסות רגשית כלשהי לדמויות. לאף אחת מהן אין רגע שבו אפשר להתייחס למה שהיא חשה: כולן עסוקות כל הזמן בהעברת מידע לקהל.

כתוצאה מכך, קשה להתרגש מהעובדה שההיסטוריה עשתה או לא עשתה עוול להורדוס. כל מה שאנו יודעים עליו הוא שמדי פעם בפעם הוא נתקף בטירוף (אוחז בידו השמאלית את צווארו, מתקפל מכאב וברמקולים נשמעת מוסיקה צורמנית). אם מה שמפעיל את הורדוס הם התקפי טירוף, השאלה אם נעשה לו עוול או לא, ברמה האישית או הפוליטית, לא כל כך מעניינת.

אבל אם חלקה הראשון של ההצגה הוא לפחות תכליתי ומהודק, בחלק השני העשייה הבימתית מתפוררת כמעט לחלוטין. יותר מכל נראה שלמזי"א, בעלת הניסיון בכתיבה תכליתית, אין די ניסיון ושליטה בבמה הגדולה. הזרימה בין התמונות הופכת למקוטעת, תוך ניצול של חללי התרחשות ותאורה ברקע (קליאופטרה משמיעה מונולוג מעל פס בד צהוב המוחזק בידי ניצבים-רקדנים, מרים החשמונאית מופיעה לרגע, אולי כסיוט במוחו של הורדוס וכו'). בד בבד נראה כאילו מזי"א כבר לא סומכת על האינטליגנציה של הקהל שלה: ניקולאוס מפרש למי שלא הבין שגורלו של הורדוס היוצא מדעתו יהיה כמו זה של אדיפוס, שנאלץ לנקר לעצמו את עיניו.

וכך עד הסוף, ללקח ההיסטורי שמשננים לאוזני הקהל. יכול להיות שגורלו של הורדוס הוא בעל משמעות היסטורית ואקטואלית (ודבריה של מזי"א בעניין זה בתוכנייה בהחלט משכנעים). אלא שההצגה לא משכנעת שלכל זה יש עוצמה דרמטית, רגשית ותיאטרונית. על פי ההצגה - לא על פי התוכנייה - זה לא כל כך משנה או ברור אם הורדוס היה שליט טוב או רע, אם התמודד עם גורלו או נכנע לו, ובעצם מה בכלל קורה לו בכל המצב שמזי"א בנתה סביבו, ולמה זה צריך לרתק את הקהל מעבר למעקב אחרי עלילה מורכבת וסבוכה.

המשחק לא יכול להשלים את מה שהחסירו הכתיבה והבימוי. חלק מהשחקנים מתפקדים במסגרת הפונקציונלית שהוקצתה להם. לימור גולדשטיין אפקטיווית בתפקיד קליאופטרה, אלכס אנסקי נהנה להיות היועץ המתחכם בבגדי ערב. אבל מסביב יש על הבמה הרבה נוכחות ישראלית שורשית, פשוטה וכללית שמחליפה את מלאכת המשחק (אסי לוי בתפקיד שלום, אלינור אהרון בתפקיד דינה).מרים החשמונאית היא אחת הדמויות שעוברת בעלילה הזאת תהליך התפכחות כואב (שמסתיים במוות, כמעט התאבדות, שהורדוס לא מונע). אלא שליאת גליק המגלמת
אותה נותרת עם נימת הבוסר של הילדה המתבגרת המתאימה לתמונה הראשונה שלה (שבה היא לא מרוצה מהופעתה הפיסית) עד לתמונות האחרונות. הדרמה הגדולה של הדמות נותרת ברמת המשחק הבסיסית, הפשטנית, ובוודאי אינה מרגשת.

מה שמותיר את גיל פרנק בתפקיד הורדוס. הכריזמה והאיכויות של השחקן הזה משכנעות, ובהצגה שראיתי הוא נאלץ להתמודד עם אי-סדר קיצוני באולם, שגרם לו להפסיק את ההצגה ולהתחיל אותה מחדש (בצדק גמור). אבל כפי שהתפקיד כתוב, אין לו בעיני מספיק חומרים לעצב דמות שחורגת מעבר לאיכויות שהוא מקרין באופן טבעי, והוא אף נדרש להתעוותויות התכופות, החיצוניות לגמרי.
הפשטתו בראשית ההצגה (עם הגב לקהל) נראית לי אמצעי לא מעודן להדהים. בהצגה שראיתי גם ההיגוי הצלול שלו בדרך כלל היה, במפתיע, משובש למדי.

ועיקרו של דבר, לא בכתיבה ולא בבימוי, לא ניתנה לו הזדמנות לחוות בעבור הדמות והצופה את הדרמה או הטרגדיה של דמות שגורלה מהתל בה. הוא היה רק כלי בתוך חיזיון שהלך והתפורר, בשירותו של רעיון שספק אם יש לו העוצמה התיאטרונית שיוצריו ייחסו לו מלכתחילה.


^^מתו