תיאטרון פוליטי: מחבואים עם המציאות הישראלית

לא מקרי שאחד הספרים היחידים העוסקים בסוגיית התיאטרון הפוליטי נכתב דווקא בעברית, ובישראל. התיאטרון העברי והישראלי, אפילו לגישתו המסוייגת של עוז, היה מאז הקמתו אידיאולוגי ופוליטי, אם בצורה פעילה (כגון הבימה במוסקבה) או בצורה עקיפה ופסיבית (בעצם ההתכחשות והבריחה מעיסוק אידיאולוגי במצב הפוליטי). המילייה התיאטרוני בישראל גם מרבה לעסוק בשאלת ה"רלוונטיות" הפוליטית והחברתית של התיאטרון המקומי שמעמדה, כקנה-מידה ערכי לשיפוט בתיאטרון, שנוי במחלוקת ערה.

^מה כל-כך מפחיד בתיאטרון הישראלי?^
יש משהו מוזר בספר הזה. במבוא, שהוא אולי החלק האישי ביותר בספר ולכן גם המרתק ביותר, כותב עוז, שפרסום הספר התעכב זמן רב בגלל קונפליקטים שהיו "למחבר" (המרבה להתייחס לעצמו בגוף שלישי) עם המציאות הפוליטית הנזילה כל-כך בישראל. נזילות זאת הפריעה לכותב שביקש, ככל אקדמאי רציני, להתוות הכללות עקרוניות ברמה התיאורטית.

מבחינת נושאו של הספר ואישיותו הפוליטית של מחברו, טבעי לצפות שרוב הדוגמאות בספר יבואו מעולם התיאטרון הישראלי וכי תיאמר בו אמירה משמעותית על התיאטרון הישראלי בכלל. ולא היא. התיאטרון הישראלי אמנם ממלא תפקיד חשוב במבוא ובסעיף הסיום, אך רוב הדוגמאות שאובות מהדרמה האירופית וכמעט כל אסוציאציה מחזירה את עוז לכור מחצבתו ולתחום מומחיותו העיקרי: שקספיר. מבחינתו של עוז המחזאי הפוליטי החשוב ביותר שקם לנו הוא חנוך לוין ואין בלתו, ובנוסף לו ניתן למנות גם אפיזודה חולפת בקריירה של סובול, מחזה שולי של יצחק לאור, מחזה קצר של אפי כהן הצעיר והאירוע התיאטרוני הפוליטי החשוב ביותר עד היום הוא "ארבייט מאכט פריי" של דודי מעיין מקבוצת התיאטרון בעכו. וזהו בעצם.
עוז משחק מחבואים עם המציאות הישראלית, תוך שהוא תופס מחסה מאחרי בריקדות מלומדות של דוגמאות היסטוריות, ציטוטים מלומדים והערות שוליים, כל אותו מנגנון אקדמי מסורבל שנועד להוסיף ניקוד בשדה המערה האקדמי היובשני, שבתוכו בחר המחבר להסתתר.

^מהו תיאטרון פוליטי "אמיתי"?^

לדברי המחבר, "הספר עוסק, היסטורית ותיאורטית, בהגדרת הקשרים שבין האירוע התיאטרוני לבין הרמה הטקסית והסימבולית של אירועים פוליטיים במציאות". עוז מבקש להבחין בין מעשה תיאטרוני פוליטי "אמיתי", השואב את משמעותו מ"תשתית אידיאולוגית", לבין התיאטרון הפוליטי המדומה, זה המתחזה לפוליטי באמצעות "איזכורם הסנסציוני של שמות ואירועים מן הכרוניקה העיתונאית".
עוז בא חשבון, למעשה, עם רבים מן המחזות הישראלים בעשור האחרון, המצגים בתיאטרון הציבורי נושאים "פוליטיים" שנייה לאחר שעשו כותרות בתקשורת.הוא תוקף את יוצרי התיאטרון המשקיטים את המצפון החברתי שלהם בכך שהם עושים לכאורה "תיאטרון פוליטי", אבל בעצם עיניהם נשואות לקופה ולא לשינוי העולם. הוא מטיח ביקורת גם בצופי התיאטרון בישראל, על "התמכרותם לאידיאולוגיה השלטת, שאיננה מניחה להם להיפתח לראייה ביקורתית של המציאות, המחוייבת בטיפול תיאטרוני פתוח באמת" (שם, 283).


תיאטרון פוליטי אמיתי, אומר עוז, הוא בראש וראשונה תיאטרון המתכוון להיות פוליטי, שזאת תכליתו. כזה שלא מתחנף לקהל ומעז לתקוף את הקונסנזוס של הנורמות האידיאולוגיות השליטות.
קביעתו החשובה ביותר של עוז (אם כי איננה חדשנית במיוחד) היא, שלא כל מחזה שעוסק בנושא פוליטי הוא אכן מחזה פוליטי: רק כזה המתייחס באופן ביקורתי למצב החברתי הנורמטיבי. על כך מבוסס רוב הספר.
עיקר ביקורתו על התיאטרון הישראלי מתבססת על הטיעון (הצודק, לדעתי), שתיאטרון פוליטי " אמיתי" בא לערער על הנורמות האידיאולוגיות המוסכמות של חברה נתונה ואילו המחזות הישראלים המתחזים לפוליטיים, בעצם מאשרריים נורמות אלה ואינם באמת מעזים לבקר אותן.

^שפה סודית^
הספר מורכב משלושה חלקים: החלק הראשון הוא מסה על אידיאולוגיה ופוליטיקה – בהקשר תיאטרוני. התיאטרון משמש למעשה כאמתלה להביע באמצעותה את דעותיו של הכותב על מציאות, פוליטיקה ואידיאולוגיה. פרק זה כולל גם את ההגדרות: מהו תיאטרון פוליטי – על סוגיו השונים. החלק השני כולל יישומי פרשנות של טקסטים דרמטיים שונים, המסווגים
אותם על פי הקתיגוריות של התיאטרון הפוליטי. פה ושם משולבים פיתוחים פרשניים חסרי פרופורציה, המעידים על חיבתו המיוחדת של הכותב למחזה (או מחזאי) זה או אחר ונראים כמסות בפני עצמן (כגון הפרק על ברכט בדיון על "התיאטרון הדיאלקטי"). כזה הוא גם סיומו של הספר ("זהות ותיאטרון: אנחנו והם") הכולל מסה על חנוך לוין, הנערץ על עוז.

הספר סובל מחולשה של מרבית הכתיבה האקדמית: תחביר מסורבל, דיון מלומד וממוסמך מדי. אינני מחשיבה את עצמי כסילה במיוחד, ובכל זאת היו משפטים "סודיים" בספר שקראתי מספר פעמים ולא הצלחתי לפצח ("באמצעות התובנה הנבואית מתבייתת התודעה האנושית על הצורה הפנימית, המשתמעת, של המיתוס המגדיר את היחסים בין מרכיביה של הפעילות הדרמטית". שם, 226).
ז'רגון מקצועי בשפע והפגנות של ידענות מסבכים את הפשוט ושוברים את רצף הטיעון שלא לצורך, אלא בעיקר לרושם ולרייטינג פנים-אוניברסיטאי. כל זאת בשעה שלפעמים ממש מתבקשת לשון בני-אדם, שתעביר את הטיעונים שהם לא פעם מעניינים ואפילו כואבים.

גם כמה התעלמויות מוזרות מפרסומים אקדמיים של עמיתים למקצוע מעוררים תהייה. כך למשל ההתעלמות מפרסומיו של ד"ר דן אוריין על דמות הערבי בתיאטרון הישראלי, הספר שערכה פרופ' לינדה בן צבי על התיאטרון הישראלי (בהוצאת אוניברסיטת מישיגן) ובו מאמרים רבים על הנושא הפוליטי וכן פרסומיה הרבים בנושא הדרמה הפמיניסטית. הפרק בספר העוסק בדרמה הפמיניסטית הוא מוזר בלשון המעטה ולא מעודכן, ואולי מוטב היה לוותר עליו. כיצד ניתן לומר ש"יבול הדרמה הפמיניסטית במחזאות הישראלית מפגר בכמותו" (שם 222), בשעה שהתיאטרון הישראלי מוצף בהורמונים הנשיים של מחזאיות כעדנה מזי"א, מרים קיני, גורן, ענת גוב, סביון ליברכט ואחרות – וכל זאת בעונה אחת.


^כזב מוסכם ומציצנות^
פרופ' אברהם עוז ידוע כאדם בעל אוריינטציה פוליט