תיאטרון של כ-ו-ל-ם. מאת מיכאל הנדלזלץ

מאת מיכאל הנדלזלץ

מקובל לבוא בטענות - מוצדקות בחלקן הגדול ולא חדשות - לאופיו
המסחרי של התיאטרון הרפרטוארי המסובסד בישראל: שתי כתבות של
ציפי שוחט ב"גלריה" )8.82 ו-8.92( וחלק ניכר מחוברת "תיאטרון"
מס' 2 יוחדו לעניין זה, והשתמע מהן שהאחראים הבלעדיים למצב הם
מנהלי התיאטרונים.

מבלי לפטור את המנהלים מאחריות, מי שקיבע את הנוסחה הקושרת בין
התמיכה הציבורית לתיאטרון הרפרטוארי לתקציב התיאטרון והעמיד את
התמיכה על כ-%05 היה ועדת שלח משנת 1993, שלמעשה מכתיבה מצב של
תיאטרון מסובסד מסחרי. התמיכה הציבורית, שאינה מכסה את עלויות
קיום המוסד )שהצדקת קיומו היא עשיית תיאטרון רפרטוארי(, מאלצת
אותו לנסות למצוא חן בעיני קהלים גדולים ככל האפשר.

נוסחה זו של דו"ח שלח היתה הביטוי הכלכלי לניסיון של נותני
ההקצבה הציבורית - הממשלה והרשויות העירוניות - להיראות כמי
שאינם משפיעים על תכנים )אלא רק על כללי ניהול וקביעת "תקציב
ראוי"(, מבלי להודות שלנוסחת ההקצבה יש השפעה מרחיקת לכת על
תכנים. אבל היא היתה ביטוי חיצוני לנטייה עמוקה ומוקדמת יותר
של התיאטרון הישראלי לפנות אל קהלים רחבים ככל האפשר ולדבר
אליהם בשפה אחת, כאילו מדובר באותו ציבור שהותך בכור אחד למקשה
תרבותית הומוגנית, למרות נקודות המוצא השונות שלו, בהיות ישראל
ארץ הגירה.

במובן זה רשם לעצמו התיאטרון הישראלי הצלחה גדולה, כשהיו שנים
שבהן שיעור הצפייה בתיאטרון בישראל )מספר ביקורים לאדם בשנה(
היה מן הגבוהים בעולם, על פי נתוני אונסק"ו. לתיאטרונים היו
שנים של רווח תפעולי )אחרי שנים של גירעונות מצטברים שממשיכים
להעיק(.
התיאטרון, בניגוד לאופיו, למרות היותו אמנות שנצפית בציבור
ולא נצרכת על ידי יחידים בבדידותם, שאף ואף הצליח לכאורה להיות
תיאטרון של כ-ו-ל-ם.

אבל בניגוד לחובתו של פוליטיקאי שנבחר להנהיג את הכל למען
כ-ו-ל-ם, התיאטרון, לפחות בתיאוריה, נבחר באמצעות רכישת כרטיס
לערב אחד, כדי להציג השתקפות של תמונת מציאות. יש להצגה זו גם
פן בידורי - התיאטרון, שלא כמו הפוליטיקאי, אמור גם לשעשע את
צופיו וגם להעניק סיפוקים מיידיים ולקבל מחיאות כפיים - אבל
זהו רק פן אחד, שיוצרים רבים ידעו להשתמש בו במשך דורות כדי
להתבטא.

וזה הדבר העיקרי שהתעמעם בתיאטרון הישראלי, לפחות משנת 9891
)השנה שבה עלו במקביל "סינדרום ירושלים" מעורר הסקנדלים
הפוליטיים בתיאטרון חיפה ו"עלובי החיים" המסחרי והמקצועי לעילא
בתיאטרון הקאמרי(. יש מעט מאוד הצגות שנובעות מן הרצון של
יוצריהן לומר משהו - חברתי, פוליטי, אסתטי - לקהל צופים שבא
באותו ערב לאולם. יש הרבה מאוד הצגות שרוצות רק למכור כמה
שיותר כרטיסים.

ובלהט של מציאת החן, שיש לה משמעות כלכלית מיידית, נזנח לא רק
הצורך בהיגד )ונניח שאי אפשר לשאוף ליותר משני יוצרים בעלי
ייחוד כמו חנוך לוין או נסים אלוני ברבע מאה( אלא גם הקפדה על
עשייה מקצועית כמעט בכל קנה מידה. ברדיפה אחרי קהל כאילו הוא
מצבור המשאבים העיקרי של התיאטרון, נזנחו המשאבים האנושיים
המשמעותיים ביותר שלו: השחקנים והבמאים )התפאורנים, התאורנים
ושאר מקצועני הבמה(.
לתיאטרון הישראלי חסרים במאים ואיש לא משקיע בטיפוחם
ובפיתוחם, ואין תיאטרון שמשקיע טיפת מחשבה בטיפוח שחקנים,
כיחידים או כקבוצות שיש להן משמעות בעשייה משותפת. זה חשוב
לפחות כמו רמת השכר של השחקנים או היותם כוכבי בידור. התיאטרון
הישראלי לא מבין - כמו ראש ממשלתו - שלהיות תיאטרון של כ-ו-ל-ם
הוא למעשה לא להיות תיאטרון של אף אחד.

© פורסם ב"הארץ" בתאריך1/9/2000
ראו גם תגובות בפורום על מאמריה אלה של ציפי שוחט באותו תאריך בערך.