אלפא ואומגה: אופרה ישראלית. ריכוז ביקורות

אופרה
מלחין מחפש זהות
האופרה הישראלית מציגה: "אלפא ואומגה", מאת גיל
שוחט. תמליל: דורי מנור ואנה הרמן. תזמורת סימפונית
ראשון לציון, מקהלת האופרה. סולנים: מיכל שמיר וגבי
שדה. מנצח: גארי ברתיני

נעם בן זאב

האופרה "אלפא ואומגה" היא חוליה הגיונית בשרשרת - שסופה מי
ישורנו - של יצירות גיל שוחט על נושאים גדולים. "חזון העצמות
היבשות", "שיר השירים", "סימפוניה ישראלית", ועתה האופרה - מין
"טריסטן ואיזולדה" ישראלית, ברוח כמו בצליל. כולן יצירות שלא
רק הנושאים הכבירים משותפים להן, אלא בעיקר השאלות
הסגנוניות-מוסיקליות שבהן הן מתחבטות; ולשמע האופרה החדשה,
שהולחנה בהשראה - ולעתים בחיקוי מדויק - של שלהי המאה ה-91
הוואגנריאנית והסימבוליזם שלה, נדמה היה שזוהי עוד תחנה
בחיפושיו של שוחט אחר זהות מוסיקלית. "מי אתה, גיל שוחט?"
התחשק לשאול אתמול נוכח הצלילים המתנחשלים ומתאבכים מעלה
והלאה, האקורדים הכרומטיים, הליריות והרצ'יטטיווים והתפרצויות
הרגש: "היכן נחבאת האישיות המוסיקלית שלך-עצמך?"

והחיפוש, ללא ספק הוא לגיטימי: שוחט צעיר - כפי ששבו ודיקלמו
כלי התקשורת בשבועות האחרונים, במסע שיווק קולוסאלי שעוד ייכנס
לספרי הלימוד בפקולטות ליחסי ציבור - ועתידו האמיתי לפניו.
לגיטימי - אבל פרטי, ולא כל כך מעניין או מעורר אמון. ועם זאת,
אי אפשר שלא לקוד קידה בפני הכישרון הפנטסטי של שוחט בהלחנה
בסגנונות. דליה קרפל ממוסף "הארץ" צדקה: לפחות בתחום זה שוחט
הוא אכן המלחין החשוב בישראל.

על דייוויד אולדן, הבימאי, ששבר כאן את שיאיו בהזחלת נשים על
ארבע, במופע אימים שבו הן מחופשות לתינוקות-חייזרים ושדיהן
כמעט נגלים לקהל בהתכופפותן; ועל הטקסט המנייריסטי של מנור
והרמן, המאוהב בווירטואוזיות הריקה של עצמו ומשתלט על המוסיקה
במקום לשרת אותה, אין מה להרחיב.
מעלתו היחידה של הטקסט היא היותו עברי: לא בכל יום אפשר לשמוע
אופרה במקור, בשפה העברית, ועצם צלילי השפה הביאו לא פעם
להתרגשות במהלך ההצגה. התזמורת גם היא התבלטה לטובה, ותפסה יום
נהדר של נגינה וניצוח מצוינים; ובראש זהרה הסופרן מיכל שמיר
בהופעה נפלאה: תמירה בשירתה ובמשחקה, ומופת של אותנטיות
באישיותה הבימתית, היא זו שהעניקה משמעות אמנותית ליצירה.


© פורסם ב"הארץ" בתאריך 1002/22/10

צבי גורן ממטרופוליס מסתייג מהליברית ומהבימוי, מנתח את ההשפעות המוסיקליות על המוסיקה ומשבח את עצם התעוזה שבהפקה.

ד"ר חנוך רון ב"ידיעות אחרונות" שיבח בהתלהבות.