על קולטורה, על חלטורה, על מה שביניהם ועל תרבות ישראלית

^^על קולטורה, על חלטורה, על מה שביניהם ועל תרבות ישראלית^^
מאת מיכאל יוסף

כשהייתי סטודנט בבית צבי, לימדה אותנו ניתוח מחזות מי שהיום מאוד בכירה בסגל האוניברסיטה בתל אביב. באחת ההרצאות הראשונות התפתח דיון על תרבות ואז יצאה מפיה ההצהרה הבאה:
"לתרבות ישראלית אין זכות קיום היא פשוט איננה. לא כמו בצרפת שלה יש תרבות בת 200".
עבורי לפחות זאת הייתה נקודת מפנה. אז עוד לא ידעתי שבסופו של דבר אהפוך לבמאי אבל כבר אז החלטתי שעבורי תרבות ישראלית בת 43 היא הרבה יותר מאשר 200 שנות התרבות הצרפתית. והיה ונחליט לצרף גם את התרבות היהודית (בשביס זינגר, שלום עליכם ואולי אפילו את התנ"ך ותודה לרינה ירושלמי), אז כבר יש לנו 2000 שנות תרבות. זהיותר פז"מ מלצרפתים ובעצם מכולם. נשמע כמו שחצנות של מתנחלים מכפר דרום אבל המהות היא אחרת. המהות יוצאת נגד כל אותם המעזים לנופף בדגל הקרתני "אם זה ישראלי זימן שזה פחות טוב" .

תרבות ישראלית חיה כאן, נוצרת כאן, בועטת כאן ולפעמים מתחנפת כאן והכל בעברית. לא תרגום, ויסלחו לי המתרגמים, לא עיבוד: מקורי. מהבטן. עם הזיעה ועם דם היוצרים, ובתוך מציאות שבה יותר תותחים יורים מאשר מוזות שרות.
אני מדבר על תכנים שמתחברים אלינו מעבר לסיפור האוניברסאלי שלהם, ברמת התכל'ס, במקומות, בריחות בטעמים, בטיפוסים, במבנה הנפשי שלהם , בעלילה שנוצרת כאן במקום הלח והדביק הזה.

נתעלם לרגע מרמת ביצוע, צוות משתתפים, במאי, באיזה תיאטרון וכו'… תמיד אעדיף להתמודד קודם,גם כבמאי, גם כיוצר וגם כקהל, עם הגשש ורק אחר כך עם מולייר. קודם "מאמי" ולאחריו "מופע הקולנוע של רוקי", "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" ואחריו "שיקאגו".

בואו נתייחס למחזות של "גדולי המחזאים" כפי שנוהגים לקרוא להם. ונכון, אני מתייחס באופן שטחי, ממש כמו "סימונה מדימונה", כי גם היא הקהל של התיאטרון ולא רק יושבי שינקין ומיתחמיו, וניקח רק את העלילה, ללא עומקי המשנה הנסתרים והפחות נסתרים אז.

^^שייקספיר: ^^
רוב מחזותיו של וויליאם הם תסריט בינוני לסרט ערבי בערוץ הראשון ביום שישי בצהריים ואני אוהב את הסרטים האלה מאוד.
רומיאו ויוליה , מהומה רבה על לא מאומה ואפילו מהפחות מוכרים, נשות ווינדזור העליזות, למשל.
בידקו את העלילה. "סרט ערבי". אבל ממש.

^^מולייר:^^
נמוך נמוך נמוך. הכי נמוך, הומור על כל מה שהוא מימסד, רופאים, עשירים, מלכים, מושלים ורוזנים. סקס על הבמה, בדיחות גסות, סלפסטיק.
ממש מזכיר את "אני פה בגלל אשתי", סטנד אפ, בידור.

אפשר להעביר "ביקורת" כזו על כל אחד מתוך הפנתאון של אלילי התיאטרון.
ולהגיד שזו תרבות ובארץ אין? נו, באמת.

המחזות הנ"ל טובים. בטח. גם של שייקספיר, גם של מולייר, צ'כוב, ברכט ולורקה.
אבל גם של סובול, מיטלפונקט, לוין, מונדי, עידן זילברשטיין ואביב לוז.

ויש גם מחזות איומים של הנזכרים למעלה.
ככה זה: אמנות.


***************** ***********************

^^מאמרונצ'יק בעניין שיטות משחק^^

21/2/2001 19:20
^^מיכאל יוסף^^

-----------------------


^^בנק הרגשות ^^


במסגרת שיעורי המשחק שאני מעביר לתלמידי תיכון אחד הנושאים המרכזיים הוא פיתוח של מאגר יכולות מאובחנות אצל השחקן . יכולות המאפשרות לו ברגע נתון לשלוף את ה"מרשם" הנכון לפעולה של הדמות באותה סיטואציה .
הצורך ביצירת תהליך כזה נבע מ"תלונות" של שחקנים בעניין ה"חיבור" לדמות” זה לא מדבר אלי , אני לא מבין את התהליך הנפשי שעובר על הדמות / " ובנוסף מ"דלות" ניסיון חיים אצל שחקנים – במיוחד צעירים – כך של"שיטה" וגם לשיטת סטניסלבסקי אין כלים מתאימים , מאחר והן נשענות על המאגר האישי של השחקן . יצירת אלטרנטיבה באופן כמעט טכני מסייעת לשחקן ל"התחבר" לדמות באופן כזה שמצד אחד הוא ישלוף את נקודות החיבור מתוך עצמו ומצד שני גם אם הוא לא התנסה או שאין לו מקבילה מחייו שלו , יוכל השחקן למצוא את נקודות החיבור מתוך תהליך העבודה .
המדובר בסדרה של תרגילים המורכבת מתרגילי תיאטרון , מודעות , שליטה במרחב החיצוני ושליטה במרחב הפנימי של השחקן. כל תהליך העבודה הוא חוויתי רגשי, זהו חיפוש ונבירה עמוק בפנים על מנת לבנות את המאגר המדובר . על מנת לחפש את החלקים החסרים במאגר הטבעי של השחקן .
אני קורא לתהליך :"בנק הרגשות" ובאמת השלב הראשון בתהליך הוא "בנייה" של חדר כספות בתוך הראש , זהו חדר שקירותיו מלאים בכספות , על כל דלת של כספת יש שם ועל צירי הכספת ( המסילות שלה ) יש סרגלי מידה .
מטרת כל התהליך היא "למלא" את הכספות שבתוך החדר.
זה יכול להיות באופן כזה שבכל כספת יוצב רגש : כספת אהבה, כספת פחד, כספת עלבון וכו'. כספות אחרות יכולות להתמלא בחוויה ; ויזואלית , רגשית או חושית אחרת . החשוב ביותר הוא לנסות עד כמה שניתן להפריד ולנתק את מערבולת הרגשות זו מזו , להגיע למצב שבו בכל מגירה יהיה רגש/חוויה בודד ללא "שאריות " . לאחר שהכספת מולאה אנו מתייגים אותה וסוגרים .
עכשיו בעצם אפשר להתחיל ולבנות מצבים רגשיים .הרי אין לנו מצב שבו אנו מרגישים רק אהבה או רק עצב , זה תמיד מורכב ומפותל . לכן בסיטואציה מסוימת השחקן שולף מתוך המגירות את הרגשות המתאימים ובמידה הנכונה למצב , לדוגמא: הסיטואציה היא של זוג שנפרד , השחקנית שמתמודדת עם סיטואציה כזו בוחרת מתוך ה"בנק" שלה את; אהבה , כעס , פחד ועלבון וממננת את בחירותיה ע"פ הנדרש לסיטואציה . יכולת "ניתוח" רגשית כזאת מסייעת בידי השחקן לא ליפול לתוך הצפוי, אלא לבנות מארג פעולה כזה שיביא את הסיטואציה לשיאה באופן מבוקר ומעניין .
בנק הרגשות הוא עוד כלי מתוך כלים רבים שעומדים לרשות שחקן כשהוא מתמודד עם בנייה של דמות בתהליך העבודה .

***********************************

^^קורות חיים - מיכאל יוסף.^^

* לימודים - בית צבי.
* עבודות בימוי – בתאטרון – הבימה – "