וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מות הליצן העצוב

28.7.2001 / 11:12

בט"ו בשבט נמצא הליצן העצוב תלוי על שקדיה . כולם האמינו שלצביקה הלפרין צפוי עתיד מזהיר בתחום התיאטרון, אך הוא העדיף את חיי ליצן הרחוב. כדי להתרחק מהבורגנות נדד לבקתת עץ בקדיתא, נהפך לטבעוני מיוסר, חי על פי המיסטיקה הסופית והתקשה לפרנס את שמונת ילדיו. לפנ

צביקה הלפרין נחשב לאחת ההבטחות הגדולות של התיאטרון הישראלי.
היו לו כריזמה, כישרון, סקרנות, רגישות, סקס אפיל. כל מה שנחוץ למי שרוצה לעלות על במה ולכבוש את לב הקהל. מוריו בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ניבאו לו עתיד מזהיר. בהפקות של החוג הוא קיבל את התפקידים הראשיים. הוא היה הסטודנט הראשון מכיתתו שהוזמן לשחק בתיאטרון מסחרי. הוא שיחק בתיאטרון חיפה בקבוצה של נולה צ''לטון. הבמאי מייקל אלפרדס צירף אותו לקבוצת התיאטרון שהוא הקים בחאן בירושלים. מבקרי התיאטרון התפעלו. אפילו המבקר הקפדן, ד"ר חיים גמזו, שיבח.

אבל הלפרין בחר בדרך אחרת. בניגוד לבני פורמן, גיבור סרטו של אורי זוהר "עיניים גדולות", אפשר לומר על הלפרין ש"היה לו כל מה שאפשר לרצות, והוא רצה פחות". הוא נטש את התיאטרון הממוסד, התמחה בליצנות, הופיע בתיאטרוני רחוב בארץ ובאירופה, הקים ביחד עם אשתו ושמונת ילדיו את קרקס פומפוני, שלא זכה להצלחה גדולה. בשנים האחרונות הוא גר בקדיתא בבקתת עץ קטנה. הוא נהפך לטבעוני קיצוני, החל להעמיק בתורה הסופית, הזרם הקבליסטי של האיסלם, היה מיוסר, התנתק מחבריו, התקשה לפרנס את משפחתו הענפה. לפני שבועיים הוא נעלם. אחרי שישה ימים גופתו נמצאה. הוא התאבד בראש פינה בתליה על עץ שקדיה פורח בט"ו בשבט. "הוא היה אמן עד הסוף", אומרת לינדה מישל, חברה מימי האוניברסיטה.

אס.או.אס מקדיתא

בשנים האחרונות הוא שיגר לחבריו מהעבר כמה אותות חיים. רק היום הם מבינים שאלה היו קריאות מצוקה של מי שנשאב אל החור השחור בנישמתו וחיפש מוצא. אחרי נתק של שנים ארוכות הוא החל לכתוב מכתבים, ביקש שיבואו לבקר, ניסה לחדש קשרים. לפני כשנה פגשה בתו באקראי את ששון גבאי, בן מחזור וחבר קרוב מהאוניברסיטה. היא אמרה לו שאביה ישמח אם הוא יתקשר. גבאי לא התקשר. "אף פעם לא עשיתי מאמץ רציני להגיע אליו. החיים סוחפים אותך לכל מיני כיוונים והוא גר רחוק והיה קשה להגיע אליו. איכשהו הדברים התמסמסו", הוא אומר. אל ד"ר נורית יערי הוא התקשר לפני כשנתיים, הזמין אותה לבקר בקדיתא, צחק על הקשר ההדוק שלה לממסד )יערי היא מרצה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב(. אבל גם יערי לא נסעה אליו. "הייתי עסוקה, אמרתי לו שאני נעה במסלול קבוע, בית אוניברסיטה, בית, אוניברסיטה. לא ידעתי להעריך מה קורה לו, לא הבנתי שקשה לו".

לשדרנית שמירה אימבר, גם היא בת מחזור מהחוג לתיאטרון באוניברסיטה, הוא שלח מכתב. בואי לבקר בקדיתא, נפלא כאן, הפציר. "אמרתי לעצמי ''בטח שאגיע'', ושכחתי. הדבר הכי גדול שאני מרגישה זו תחושת פספוס", היא אומרת ובוכה. "אף פעם לא הייתי אצלו, אהבתי אותו והוא איננו ואני לא ידעתי שמצבו כל כך קשה. לא חשבתי שהוא זועק לעזרה. להיפך. חשבתי שהמכתב שלו אופטימי, מלא אור".

גם ד"ר אביטל גינתון בוכה כשהוא נזכר בהלפרין. הם למדו יחד בחוג לתיאטרון. גינתון, כיום גמלאי, למד גם פסיכולוגיה והיה ראש יחידת הפסיכולוגיה של המשטרה. לפני שש שנים, בהחלטה של רגע, נסע לחפש את הלפרין בקדיתא. "לא ידעתי איזה מין מפגש זה יהיה אחרי שלא התראינו במשך עשרים שנה", הוא אומר. "כשהתקרבנו לקדיתא ראינו ג''יפ ובתוכו אדם עם כלב. נסעתי קדימה, לא ידעתי באיזה מצב הוא יהיה, הרגע היה מביך, לא ידעתי מה לעשות. פתאום הוא צעק: אביטל. הייתי בתוך האוטו, הוא לא ידע שאגיע, עשרים שנה לא התראינו אבל הוא חש אותי באותה חדות עין כמו פעם. היתה התרגשות גדולה. הוא הזמין אותנו לבקתה שלו ושוחחנו על העבר. כשנסעתי משם הייתי מלא מהפגישה הזאת, לא ידעתי מה לעשות, הכל היה מוזר כל כך. מצד אחד ראיתי שהוא חי בדלות, מצד שני הבנתי שהוא חי כך על פי בחירה. לא ידעתי אם לעזור לו, חששתי שאם אציע עזרה הוא יפגע. כך עברו השנים ואני לא הצעתי עזרה. אני לא יודע למה. אני חושב שקצת פחדתי. היתה שם איזו מוזרות, לא ידעתי איך לגשת למצב הזה. מצד אחד פחדתי ממפגש מחודש איתו, חששתי מהעוני שאמצא אצלו. מצד שני נמשכתי לשם".

כשגינתון שמע שהלפרין נעלם הוא התקשר למשטרה והציע את עזרתו בחיפושים. "אבל אז הודיעו ברדיו שגופתו נמצאה. מותו היכה בי חזק מאוד", אומר גינתון. "קשה לי עם המחשבה שאולי אפשר היה לעזור ולא עזרתי".

באינסטינקט בלתי מובן לה החליטה לינדה מישל, חברה קרובה מהאוניברסיטה ובמאית בטלוויזיה החינוכית לבקר את הלפרין כמה ימים לפני שהוא נעלם. "לא התראינו 92 שנים. נסעתי לרמת הגולן ופתאום הרגשתי שאני חייבת לבקר אותו. אין לי מושג למה. אני לא יכולה להסביר את זה, אפילו לא לעצמי".

הפגישה הייתה מרגשת. הם שוחחו ארוכות, נזכרו בלימודים המשותפים בחוג לתיאטרון באוניברסיטה. "אני לא יודעת איך הייתי חיה עם מותו אם לא הייתי נפרדת ממנו כמה ימים לפני כן בצירוף מקרים מיסטי כזה".

מתוך אותה תחושה פנימית ביקר אצלו לפני חצי שנה ספי ריבלין, חבר מימי קבוצת התיאטרון בחאן. "חיפשתי אותו תקופה ממושכת.היה
לי חשוב לפגוש אותו. בעבר חיינו היו קשורים זה בזה. יום אחד הייתי במסעדה בראש פינה והיתה לי תחושה שהמלצרית מכירה אותו. היא באמת הכירה אותו. ככה נודע לי שהוא בקדיתא. נסעתי לשם. הפגישה הייתה מוזרה. הוא היה רזה מאוד, נראה מרחף, פיסית וגם נפשית, היו חסרות לו בפה כמה שיניים, זאת אומרת שכספים לאזרמו
שם באופן מיוחד. הוא ניסה להסביר לי שהחיים שלי פחות טובים מהחיים שלו. כנראה שזה לא היה ככה. ואז הוא הוציא מזוודה עם
תמונות שלו ושלי מהימים בתיאטרון החאן. היו שם גם קטעי ביקורות. את כל העבר שלו הוא שמר בקופסה גדולה מפח וזה עשה לי עצבות גדולה".

המחזור של 86''

הלפרין נולד בירושלים וגדל בחיפה. הוא היה בן יחיד להורים ניצולי שואה. ספי ריבלין זוכר איך כשהיו שחקנים צעירים בחאן הלפרין קיבל הודעה שאביו נעלם. "אביו היה אחד האנשים הראשונים בארץ שהושתל להם קוצב לב. כשהיו בעיות עם הסוללה הוא נכנס למצבי רוח קשים. צביקה לא נבהל. הוא היה בטוח שאביו נסע לאילת. ובאמת מצאו אותו שם, עוזר למציל בחוף הים". אמו של

0
walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully