אנחנו ננצח? זה תלוי

ראש הממשלה של כולנו,

כל הזמן אומרים לעורף ששולחים להם חיבוקים ונישוקים. נמאס להם כבר מזה. נשבר להם מאותם חיבוקים ונישוקים שעטופים בטיטולים, מטרנה, משחקים לילדים וממתקים וגם במתנות שארוזות בשקיות שנושאות סמלים של בנקים, חברות תקשורת ושאר אמצעי פרסום והכל על גבם וכיסם הריק של המקבלים.

נמאס להם גם מאלו שאומרים: באתי לחזק ויצאתי מחוזק. אז אולי באמת אחרי עשרה הרוגים שהקשר בינם לבין מקום העבודה והעובדה ששילמו בחייהם על הכורח הזה – יקום מישהו ויבין שחייבים לעשות סדר בנדון.

הם – חיילי העורף בבגדים אזרחיים - רוצים תכל'ס: לדעת אם לצאת או לא לעבודה, מה הסכנות ומה סיכויי ההישרדות. וגם מה יהיה איתם ב'שש אחרי המלחמה'.

זו לא עוד קלישאה, אלא האמת לאמיתה. כיום אומרים להם בפיקוד העורף, בתוקף 'מצב חרום מיוחד' - עליכם לצאת מהבית רק אם באמת צריכים. אומרים להם להימצא במרחבים מוגנים, כל הזמן, ואומרים להם שאת הילדים – עדיף להרחיק מסכנה. מה זאת אומרת? לקחת אותם מהעורף למקום אחר.

האנשים הללו חיים על פי חוקי ההישרדות גם בימים שבין המיצרים – בואך תשעה באב, על כל האמונות שנושאת תקופה זו. והם, את הילדים לא יזיזו למקום אחר. הם יהיו איתם איפוא שהם תמיד ואיתם.

חוץ מזה, צריך כסף גם לאוטובוס ולשהות במקום אחר. יש בעורף גם מי שחושב – ואומר, שהדברים נאמרים בשם הכסת"ח, אך אף אחד לא אומר להם דבר פשוט: נמצא את הדרך לפיצוי הכספי בגין היעדרות ממקום העבודה, אובדן הכנסה ושאר מרעין בישין של ימי מלחמה ומצור שלא נודעו כבר שנים.

הם, בלי ללבוש מדים, שכפ"ץ וקסדה, שומרים על המולדת בדרכם שלהם. אסור להתעלם מהעובדה שאי אפשר לנטוש את העורף, כי זו המשמעות האמיתית של חולשה, כמו גם של חוסן חברתי ומדיני.

מספיק היה לראות את תוצאות ההודעה שיש לפנות את המושבה מטולה ואיזו תחושה הייתה, כשביום שישי נודע שבקושי נותר מניין במושב אביבים. ישוב נטוש הוא בדיוק הדבר שמעבר לגבול נחשב למטרה של נאסרללה בדרכו ליצור, לשמחתו, מדינת קורי עכביש.

אבל שם בירושלים, אתה ראש הממשלה הוא האיש שצריך לתת את התשובות. זה ימים אחדים שנציגי ההסתדרות ומקבלי ההחלטות בממשלה ובמשרדי הממשלה והאוצר בעיקר, משחקים בלך ושוב עם הגורמים ההסתדרותיים ושאר אלו שעושים למען הקהילה.

שר האוצר בראיונותיו האחרונים בתקשורת מתחמק במילים מצוחצחות מלתת מענה ברור בנוגע לגורל אלו החיים תחת מטר הטילים והקטיושות. הוא עונה בכן או לא למראיין ומיד משנה את הנושא ומודיע שדואגים לכולם ושולחים ברכות.

אבל עם חיבוקים, חזקים ככל שיהיו, לא קונים במכולת כלום, אפילו לא את העיתון של אתמול. מה עוד, שהחיבוקים הללו התערבלו בייאוש הגובר בלאו הכי של יושבי המקלטים ויצרו מטענים קשים של זעם אצל מי שהיה לפני חודשים אחדים המועמד הבלתי מעורער לראשות הממשלה.

נחזור לענייננו: אתה יודע, ראש הממשלה, שבימים טרופים אלו מוכרים כסף. כן, בשביל חמישים שקלים יהיה מי שמוכן להבטיח בימים של רגיעה שישים שקלים ורק כדי שיהיה לו מזומן לקנות קצת אוכל או בכל זאת לעלות על אוטובוס כדי לנסות ולהגיע לעבודה או להדרים אל השקט והשלווה של מרכז הארץ ואזור גוש דן.

אהוד אולמרט, זה הזמן לבוא ולאמר דברים אמיתיים: המצב קשה, המלחמה דורשת תקציבים שלא תוכננו, הפיצויים בגין הנזקים גם הם דורשים לא מעט גיבוי כלכלי, אבל את העורף לא ניטוש וכל מי שלא יצא לעבודה בגין המצב – יפוצה.

אין זה סוד, וגם אתה בוודאי יודע זאת מימיך באוצר, שקופת הביטוח הלאומי מסוגלת לעמוד בנטל. רק תרגיע ותאמר ש"יהיה בסדר", כי כשראש ממשלה אומר זאת זו הבטחה מנהלית שיש מאחוריה משקל.

אהוד, אנחנו ננצח רק אם לאנשים הללו יהיה חוסן כלכלי של ממש.