מחקר השוואתי על משפחות שהצליחו באימוץ ילדים גדולים ומשפחות שדחו אותם.

דחייה (Disruption) באימוץ פירושה הוצאת ילד ממשפחה מאמצת לפני מתן צו אימוץ.

זהו מצב מכאיב לכול מי שמעורב בכך. הילד חווה את הדחייה כעוד דחייה בשרשרת הדחיות בחייו, והעובדים הסוציאליים וההורים חשים כישלון אשמה וכאב. לצערנו, תמיד תיתכן דחייה, אבל באמצעות מחקר אפשר לשאוף לצמצם אותה באמצעות איתור מספר גורמי סיכון לילד. על אנשי המקצוע מוטל, איפוא לאתר את הסיבות לדחייה.

הסיבות לדחייה נובעות מהתנהגות הילדים, משירותי אימוץ לא מספקים ומאפיונים מסוימים של משפחות מאמצות. במחקר זה נשווה קבוצה של ילדים ומשפחות שדחו מאומצים עם קבוצה זיהה של אימוצים מוצלחים. המחקר בודק מספר רב של משתנים שנמצאו קשורים לדחייה במחקרים קודמים. הממצאים יספקו מידע על הגורמים שנבדקו בעבר ויאפשרו לזהות משתנים נוספים שטרם נחקרו.

סקירה ספרותית.

ממחקרים עכשוויים עולה כי אחוזי הדחייה נעים בין 7 ל14%- ואילו לגבי קבוצות של ילדים קשיי השמה, אחוזי הדחייה נעים בין 24 ל31%-. גורמי הדחייה נחלקים לאפיונים של הילד, אפיונים של המשפחה המאמצת ועבודת שירות האימוץ.

1. איפיוני הילד:

מין- יש מחקר מצומצם שמצביע על קשר בין מין ודחייה. רוב המחקרים מצביעים על יחס של 2:3 של בנות לעומת בנים אך לא מוצאים סיכון גבוה משמעותי לדחייה של בנים.

גזע - גזע של הילד והשמה אצל מאמצים מאותו הגזע לא נמצא כגורם משמעותי לסיכון לדחייה.

נכות של הילד - יש מחקרים המדווחים על כך שאין סיכון לדחייה כתוצאה מנכות או מבעיות רפואיות, אבל נמצא שבעיות רגשיות, פיזיות, התנהגותיות ופיגור מגבירות את הסיכון לדחייה. מחקרים רבים מדווחים שילדים שנדחו הם בדרך כלל כאלה שיש להם בעיות רבות בעוצמה גדולה יותר. חלק מהבעיות שצוינו הן: תוקפנות פיזית נגד מבוגרים, התנהגות מינית מוחצנת, הפרעות אכילה, הפרעות התנהגות והיפר אקטיביות או התכנסות עצמית.

מקומות השמה רבים לפני האימוץ - מחקרים מדווחים על עלייה בסיכון לדחייה בקרב ילדים שחוו מספר של השמות קודמות ודחייה ממשפחה מאמצת. נמצא גם כי שהייה ארוכה יותר אצל משפחה אומנת היא גורם בולט בסיכון לדחייה.

היסטוריה של התעללות - מחקרים בדקו חוויות קודמות של התעללות שהילד חווה לפני האימוץ, ומצאו שבקרב ילדים שחוו התעללות פיזית יש אחוזים גבוהים יותר של דחייה. מחקר אחר מצא שילדים שחוו התעללות מינית הם קשי השמה יותר מאלו שעברו התעללות פיזית.

השמה עם אחים- נמצא ש28%- מהילדים שנידחו נשלחו לאימוץ עם קבוצות אחים בעוד שרק אחוז אחד של דחייה התרחש כאשר ילד נשלח לאימוץ לבד. נמצא שקבוצות אחים עם ילד מעל גיל 15 הם בסיכון גבוה במיוחד וגם קבוצות אחים שנמסרים למשפחות שיש בהם עוד ילדים. במחקר אחר מצאו שהסיכון לדחייה משתנה עם גודל קבוצות האחים. קבוצות של שניים או ארבעה הן בסיכון גבוה יותר לדחייה מקבוצות של שלושה. עוד נמצא שכשמפרידים בין אחים, הסיכון לדחייה גובר.

קשר קודם עם הורים ביולוגיים- ההתקשרות של ילד להוריו הביולוגיים נבדקה, ובחלק מהמחקרים נמצא שילדים שנמסרו לאימוץ ללא הסכמת ההורים, לאחר שבית משפט שלל את הזכויות של ההורים, הם בעלי סיכון רב יותר לדחייה. במחקר אחר נבדק מתי היה לילד קשר אחרון עם הוריו הביולוגיים, ונמצא כי ילדים שנדחו היו קצת יותר גדולים בתקופת הקשר האחרון מאלה שבהם האימוץ היה מוצלח. המסקנה של מחקר זה הייתה שהגורם החשוב היה הגיל של הקשר האחרון, מה שמצביע על משמעות הקשר הפסיכולוגי של הילד עם המשפחה הביולוגית.

2. איפיוני המשפחה המאמצת:

הרכב המשפחה- נמצא כי אימוצים במשפחות חד-הוריות הוכיחו את עצמם כיציבים לא פחות ממשפחות דו-הוריות.

משפחות אומנה שהפכו למאמצות- נמצא שלאימוץ ילד במשפחה שקודם היתה אומנת עבורו, יש פחות אחוזי דחייה מאשר השמת ילדים אצל זרים.

גורמים סוציואקונומיים- מחקרים בדקו קשר בין דחייה באימוץ לבין כגון גורם סוציואקונומי, כגון חינוך והכנסה של מאמצים. נמצא קשר בין חינוך גבוה יותר של האם לבין אחוזים גבוהים יותר של דחייה, אך מחקר אחר מצא שהסיכון לדחייה בקרב אימהות משכילות יותר הוא כאשר המאומצים הם ילדים מבוגרים יותר. לעומת זאת אצל הילדים היותר צעירים, דווקא החינוך הגבוה יותר קשור לפחות דחייה. לגבי רמת הכנסה, רוב המחקרים לא מצאו כול קשר בין הכנסה ודחייה.

דת- לא נמצא קשר בין דת המאמצים לבין דחייה.

גזע וגיל המאמצים- גזע וגיל המאמצים לא נמצאו משמעותיים או קשורים לדחייה. מחקר אחר מצא שאימהות מתחת לגיל 27 עלולות יותר לדחות את הילד.

נסיון קודם באימוץ- מחקרים מצאו שיש פחות סיכון לדחייה בקרב הורים שהתנסו באימוץ.

3. שירות האימוץ: חוקרים בדקו את חשיבות ההמשכיות של עובד אחד ומצאו שיש פחות סיכון לדחייה כאשר אותו עובד מעורב החל באומנה וכלה באימוץ, או כאשר אותו עובד מכין גם את הילד וגם את המשפחה. לא נמצא כול קשר בין תדירות הקשר לפני השמת הילד, אבל ביקורים יותר תדירים לאחר השמת הילד היו קשורים לדחייה. כמו כן נמצאה חשיבות למתן אינפורמציה רחבה על הילד להורים המאמצים.

המחקר הנוכחי: מטרת המחקר הייתה לתקן את הטעות הבסיסית במחקרים קודמים, שבהם קבוצת הביקורת וקבוצת המחקר היו בגילאים שונים. במחקר זה נבנתה קבוצת ביקורת וקבוצת מחקר שבהם הילדים הם בני אותו גיל על מנת לזהות את הגורמים המשפיעים על דחייה. נוסף לכך אספנו משירות האימוץ אינפורמציה תיאורית על הילדים, על המשפחות ועל התהליך שבהם נעשתה השמת הילד ועל התמיכה.

קבוצת המחקר - נבנו שתי קבוצות: קבוצת מחקר וקבוצת ביקורת. הקבוצות היו דומות במשתנים רבים ששיערנו שיש להם קשר גבוה עם סיכון לדחייה. היתה התאמה בגזע ובהשמת אחים. למרות ששתי הקבוצות היו דומות מאוד מבחינת הגיל, הילדים שנדחו היו יותר מבוגרים כשהוצאו מהמשפחה הביולוגית והיו יותר מבוגרים בעת כניסתם למשפחה המאמצת, אך זה לא היה הבדל משמעותי מבחינה סטטיסטית. שתי הקבוצות היו כמעט זיהות מבחינת הסיבות שבגללן הוצאו מהמשפחה הביולו