אימוץ והסתגלות בגיל ההתבגרות. / דויד פרגסון וג'ון הורווד.

ב30- השנים האחרונות חלו תמורות בהבנת נושא האימוץ ותוצאותיו לטווח ארוך, ובמיוחד בתחום ההסתגלות החברתית והפסיכולוגית של המאומצים. בשנות השבעים ראו באימוץ צורה להענקת טיפול הורי לילדים שהוריהם לא רצו או לא היו מסוגלים לגדלם. ברוב, המקרים היה האימוץ אמצעי שפתר את הבעיה של גידול ילדים לגבי נשים שילדו מחוץ לנישואים ואשר מסיבות חברתיות וכלכליות לא יכלו לגדל את הילד. בתקופה ההיא ניתן יעוץ לנשים אשר ילדו מחוץ לנישואין ושלטובת הילד, רצו למסור אותו לאימוץ.

כיום יש סימן שאלה לגבי השקפות מסורתיות אלה ונבדקות האפשרויות לעודד קשר בין מאומצים לבין הוריהם הביולוגים. ההשקפה הזאת נובעת, בחלקה, ממחקרים המראים כי מאומצים נמצאים בקבוצת סיכון בכל הקשור לבעיות הסתגלות ממושכות. נמצא גם כי אחוז גבוה יותר של מאומצים מיוצג בתחנות לבריאות נפש לעומת האוכלוסיה הכללית, וזאת כתוצאה מהתנהגויות אנטיסוציאליות, תוקפנות ובעיות למידה. מחקר מסויים טוען כי המסקנה הכללית ממחקרים קליניים היא שמאומצים נמצאים בקבוצת סיכון גבוהה, וכי לאימוץ תיתכנה גם תוצאות שליליות עבור ילדים, ושהתוצאות השליליות תופחות עם השנים ומתבטאות בקשיי הסתגלות שונים. אולם במציאות לא נמצא הבדל בתחום של הסתגלות בין מאומצים לבין אלה שאינם מאומצים. הניגוד בין שני הממצאים מרמז על כך שייתכן שמאומצים מודעים לצורך בטיפול ופונים יותר לטיפול מכלל האוכלוסיה. מסקנה זו מקבלת תמיכה ממחקר אחר שמצא כי סף הסיבולת אצל מאומצים הוא יותר נמוך מאשר אצל לא מאומצים ולכן הם פונים יותר מהר לטיפול. מכאן, שהמאומצים לא נמצאים בסיכון רב יותר, אלא שהם מופנים יותר מהר לטיפול בהשוואה לכלל האוכלוסיה.

מחקר לטווח ארוך בדק את ההבדלים בין מאומצים לשאינם מאומצים. במחקר זה נבדקו ילדים מהלידה, כולל מאומצים ועקבו אחריהם לאורך שנים על מנת לבדוק הבדלים בתקופת הילדות ואת ההשלכות של ילדותם של ילדים מאומצים ולא מאומצים.

נציג כאן סיכום של מחקר לטווח ארוך שבדק את תוצאות האימוץ בקבוצה המונה יותר מאלף ילדים בניו זילנד, מזמן הלידה עד גיל 16. מטרת המחקר הייתה להשוות בין 3 קבוצות: ילדים מאומצים, משפחות ביולוגיות חד-הוריות ומשפחות ביולוגיות עם שני הורים. ההשוואה התייחסה לסביבה בה גדל הילד ולדפוסים של הסתגלות חברתית בגיל ההתבגרות.

כול הילדים בקבוצת המחקר נולדו באיזור עירוני בטווח של 4 חודשים בשנת 1977. הילדים נבדקו מאז הלידה, אחת לשנה. הנתונים לגבי הילדים התקבלו מדיווחי מורים, הורים, מהילדים עצמם ומנתונים שהתקבלו ממסמכים רשמיים. המחקר ניסה לקבל דיווח כללי שוטף על ההיסטוריה, על המצב החברתי ועל ומצבה הכללי של הקבוצה במהלך 16 השנים. מהילדים שנבדקו 3.3% נמסרו לאימוץ, 7.7.% גדלו במשפחה חד-הורית ביולוגית ו- 88.9% גדלו במשפחה ביולוגיות דו-הורית. כול הילדים שנכנסו למשפחות מאמצות נולדו לאימהות ביולוגיות לא נשואות. השוואה בין הנשים הלא נשואות והמשפחות המאמצות מראה כי שתי הקבוצות היו דומות מבחינה חינוכית וסוציו-אקונומית, גזע ודת. ההבדל היחיד בקרב המאומצים היה גיל האם. גיל האימהות הביולוגיות שמסרו את הילדים לאימוץ היה 18.6 ואילו החד-הוריות, שגידלו את הילדים, היו בגיל 20.1. הפרופיל הממוצע של שתי קבוצות האימהות הללו היה של נשים צעירות במצב נחות יחסית. הדימיון ברקע החברתי בין המוסרות לאימוץ ובין אלה שגידלו את ילדיהן, מצביע על כך שאם המאומצים היו נשארים עם האימהות הביולוגיות, יש להניח שהתוצאות אצלם היו דומות לתוצאות שהתקבלו בקרב הילדים שגדלו אצל אימהות ביולוגיות חד-הוריות. לכן, כשמשווים את ההיסטוריה של הילדות ואת התוצאות אצל המאומצים עם אלה של הילדים שגדלו אצל אם חד-הורית, אפשר לבדוק עד כמה יש לאימוץ השפעה על הילד.

השוואה בנסיבות הילדות:

אחת הנקודות החזקות במחקר זה היא, שהאינפורמציה התקבלה בטווחים סדירים במספר רב של ממדים שתיארו את הרגלי גידול הילד ותיפקוד המשפחה. כשהשווינו את נסיבות הגידול בשלוש הקבוצות ראינו הבדלים בסביבה.

ילדים שגדלו במשפחות חד-הוריות: בהתחלה נראה היה שהם יהיו במצב הנחות ביותר. בכל התחומים שנבדקו: 1. הם הגיעו פחות לגנים לפני גיל גן חובה, וכך קיבלו פחות גירויים. 2. הטיפול הרפואי היה ירוד יותר. 3. פחות יציבות במשפחה: שינויי כתובת תכופים ושינוי בדמויות במשפחה. 4. הם היו יותר חשופים לקונפליקטים משפחתיים ולמצבי לחץ. 5. הם חוו דפוסים פחות חיוביים של אינטראקציה אם-ילד בשנותיהם הראשונות.

הילדים המאומצים: ילדים אלו הראו יתרונות בכל ההשוואות: 1. יותר חשיפה לחינוך טרום חובה ולגירויים. 2. שימוש רב בשירותי בריאות. 3. פחות חשיפה לאי יציבות משפחתית ולשינויים. 4. פחות חשיפה לקונפליקטים משפחתיים ולמצבי לחץ. 5. יותר חשיפה לאינטראקציה חיובית בין אם-ילד.

לילדים שגדלו במשפחות דו-הוריות ביולוגיות: היה פרופיל חברתי ומצב משפחתי בנתונים מספריים, בטווח שבין הילדים המאומצים לבין אלו שגדלו במשפחות חד-הוריות-ביולוגיות.

באופן כללי ההשוואה מראה שאימוץ הינו תהליך שנותן יתרון מה למאומצים, כאשר חושפים אותם לסביבה חברתית טובה יותר מהמצופה אצל האימהות הביולוגיות.

הסתגלות של המאומצים בגיל ההתבגרות:

בשלב זה נבדקה ההסתגלות החברתית של המאומצים בגילאי 14-16. נמדדו שני היבטים של הסתגלות: 1. הפנמה של בעיות :נמדדה על ידי מדדים שונים שבדקו דכאון ,חרדה, דימוי עצמי נמוך ומחשבות אובדניות.

2.ביטוי חיצוני של הבעיות: אלה היו מדידות של הפרעות התנהגות,A.D.D. ,עבריינות נוער, קשר עם משטרה בגלל התנהגות אלימה, שימוש באלכוהול וסמים.

כאשר הושוו שלוש הקבוצות, הגיעו למסקנה שהשמת הילדים באימוץ לא השפיעה על תופעות של דכאון, הפרעות חרדה או התנהגויות אובדניות. אבל אצל ילדים של משפחות חד-הוריות נמצא יותר דימוי עצמי נמוך: בשעה ש22%- מהילדים שגדלו אצל חד-הוריות היו בעלי דימוי עצמי נמוך, פחות מ13%- כילדים במשפחות מאמצות או במשפחות ביולוגיות בנות