מלחמה בצפון

מכתב ללבנון

אסף הרדוף פונה במכתב אישי למדינה בה נמצא חיזבאללה ומנסה להסביר לה: קל מאד לשנוא ולהפוך אותנו לשטן. אבל אנחנו לא השטן

אסף הרדוף

שלום, לבנון.

את מצויה כעת תחת התקפות קשות. תשתיות נהרסות. אזרחים חפים מפשע נהרגים ונאלצים להימלט מבתיהם. התמונות מגיעות לעולם, והוא לא מחייך. את יודעת מה? גם אנחנו לא.

לא, איני רוצה לעסוק בהאשמות כעת. איני רוצה לדבר על "מי התחיל" ו"מי אשם". אבל אני כן רוצה שתכירי, ולו במעט, את האנשים שמהצד השני. קל מאד לשנוא ולהפוך אותנו לשטן. אבל אנחנו לא השטן.

בימים האחרונים צפיתי בתמונות של ילדים ואמהות בלבנון, מדברים על ישראל. מדברים עליי. ילד אחד דיבר על הרצון להכות בישראל ולהרוג כמה שיותר אזרחים. אם אחת סיפרה שלמן ילדותם, היא מחנכת את ילדיה לשנוא את ישראל. לשנוא אותי.

זה, אולי, ההבדל הגדול בינינו. אינני שונא אותך ואת בנך. לעולם לא אחנך את ילדיי לשנוא אדם בשל היותו ערבי, לבנוני, פלסטינאי או איראני. להבדיל ממך, כואב לי על כל פגיעה באוכלוסיה האזרחית בלבנון. למראה תמונות הפליטים, איני אומר "מגיע להם, על שתמכו בחיזבאללה". לבי מצטמק בקרבי עת רואה אני את מצוקתכם. לנוכח ידיעות על אזרחים הרוגים בלבנון, איני מרים כוסית וחושב "אולי כעת הם ילמדו". עצוב לי על כל אזרח שנהרג. עצוב לי על חייו וחלומותיו שאינם עוד. על משפחתו שנותרה מאחור. ועל השנאה שמתחזקת ומרחיקה את חלום השלום, חלום שאני מקווה ומאמין שיש גם בקרבכם רבים השואפים לו.

איני בא להתנצל. להבדיל מהחיזבאללה, המכוון את מאגר הנשק שלו בעיקר אל אוכלוסיה אזרחית, צה"ל אינו מבקש לפגוע באזרחים. הרי לו רצה, יש לו הכלים לכך. אבל הוא אינו רוצה. גם אנחנו, שבעורף, איננו רוצים. כולנו מייחלים לשקט שישוב, אך איננו יכולים לתמוך בהפסקת הלוחמה. את מבינה, לבנון? שניים מבנינו נחטפו, ולא נוכל להשלים עם כך.

לפני שש שנים נסוג צה"ל ממך. היו שפירשו זאת כחולשה. על החטיפה הראשונה של שלושה מבנינו - החלטנו להבליג. ניהלנו משא ומתן לשחרורם. אך זה לא הספיק, כנראה. נסראללה החליט ששקט עבורך ועבורנו אינו רעיון מוצלח. אבל נסראללה, אל תשכחי, אינו משרת אותך, גם אם הוא אומר אחרת. נסראללה כפוף לאיראן, ורק לה יש אינטרס במלחמה הזו. את ואני, כך אני מקווה, היינו מעדיפים קצת שקט. הביני: אותנו לא מלמדים לשנוא. אותנו מגדלים על חלום השלום.

כשאנו יוצאים לקרב, זה משום שאנו חשים שאין בררה. כשאזרחים חפים מפשע נהרגים על ידינו, אנחנו לא רק מביעים צער - אנחנו באמת מצטערים. אבל איננו יכולים לעבור בשקט עוד חטיפה, ועוד שחרור מחבלים, כדי שימשיכו להכות בנו לאחר שחרורם וידעו שאם ייתפסו - ישתחררו בחטיפה הבאה. ואצלנו יושבים בבתי הכלא אנשים שלא היו זוכים לחיות במקומות אחרים.

האם חשבת פעם על כך שאין בישראל עונש מוות? גם מי ששולח מחבל מתאבד להרוג ילדים במועדון לילה, לא יוצא להורג אצלנו. יש שיגידו שמוטב היה אחרת. יש שיאמרו שזה מרתיע. יש שיגידו שכך לפחות לא נצטרך לחשוש משחרור אותם רוצחים באיזו עסקת שבויים עתידית. אבל אני, מנגד, גאה בכך שהמדינה שלי אינה הורגת כאשר היא יכולה לעצור. את מבינה, אנחנו לא באמת רוצים להרוג. אנחנו רק רוצים לחיות בשקט. אפילו נסראללה - הייתי מעדיף שיחיה ויחזור בתשובה, שירתום את כוח לשונו בעבור המלחמה לכינון שלום כולל בין ישראלים לערבים. אבל זה נראה מוגזם, אפילו עבור חלום.

קחי נשימה ארוכה, לבנון. אל תתפתי לשנוא אותנו, חרף מה שאת רואה. איננו נלחמים בך, רק באלו שמבקשים להחריב את השקט בינינו. אנחנו רק רוצים קצת שקט. כשהוא יבוא, אולי יום אחד נשב יחד על קפה בביירות, את ואני, ובמקום להעלות זיכרונות, נתכנן יחד עתיד טוב יותר, עתיד של שלום.

שלום, לבנון.

* הכותב הוא עו"ד ודוקטורנט למשפטים באוני' חיפה הסגורה, ותושב עמק יזרעאל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully