"אנחנו ננצח" מול "דם, יזע ודמעות"

יש המגדירים את נאומו של ראש הממשלה בכנסת "נאום צ'רצ'יליאני". כדאי לחזור ולקרוא את נאומו היסטורי של [[וינסטון צ'רצ'יל]] ביום 13 לחודש מאי 1940, נאומו הפומבי הראשון כראש ממשלה. ההשוואה בין נאום ידוע זה לבין נאומו של ראש הממשלה הנוכחי של ישראל מלמדת הרבה על עומק המשבר הישראלי.

פנייתו של צ'רצ'יל לאומה ולפרלמנט בהצגת מדיניותו לקראת הקרב הצפוי הייתה קצרה, תמציתית, חדה, ברורה ופשוטה, 209 מילים בלבד. ראש הממשלה נשא נאום שכלל פניה לאומה ולכנסת באורך של 1600 מילים.

צ'רצ'יל פנה לאומה שנגדה הופעל טרור דומה מאוד לטרור של החיזבאללה, טרור של טילים המתפוצצים בתוך ערים וסכנה כללית. הוא לא הרבה במלל ודברי שבח לעם העומד במערכה, ולצבא הנלחם וסופג אבדות כבדות. צ'רצ'יל לא התנצל על זה שבריטניה יוצאת לקרב ולא ביקש הצדקה לכך, הוא לא הסביר שאין לבריטניה סכסוך גבולות וכל שאר ההסברים. הוא הציב מטרת מלחמה ברורה וחדה בת מלה אחת " ניצחון" והמשיך: "ניצחון למרות הטרור, ניצחון בכל מחיר, ניצחון ללא תלות באורך הדרך עד לניצחון משום שללא ניצחון אין קיום לאומה, אין קיום לערכים עליהם עמדה עד כה...". ניצחון במלחמה מושג רק כאשר האויב משתכנע שאין לו שום סיכוי בשום זמן בעתיד להשיג את מטרותיו. לשם כך צריך להלחם עד להכרעה בשדה הקרב.

עבור צ'רצ'יל הצורך בניצחון היה צורך ברמת הקיום הלאומי, הוא לא התייחס כלל לשאלות איכות החיים של האזרח. צ'רצ'יל הבטיח רק שני דברים: "מלחמה בים באוויר וביבשה, בכל כוחנו עוצמתנו שהאלוהים יכול לתת לנו, לתקוף את המפלצת הטירנית שנוהגת בפשעים נגד האנושות" ו-"דם, יזע ודמעות". צ'רצ'יל סיים את נאומו בקריאה ישירה וללא פתוס: "אם כך, נקום, נלך קדימה יחד בחוזק מאוחד".

ראש הממשלה הגדיר את מטרות הלחימה "החזרת החטופים, הפסקת אש, פריסת צבא לבנון וקיום החלטות או"ם". ראש הממשלה לא הבהיר אם אנחנו במלחמה או בתקרית גבול חולפת. הפסקת אש אינה ניצחון אלא פסק זמן המאפשר למי שידו על התחתונה בעימות צבאי להתאושש ולהתארגן לקראת חידוש המלחמה בעתיד הלא רחוק לפי בחירתו. הפסקת אש היא היפוכה של הכרעה. מי ששואף להפסקת אש מוותר מראש על ניצחון. לכן לא ברור למה התכוון כאשר הכריז בפתוס בסיום נאומו "אנחנו ננצח".

צ'רצ'יל דבר על חיסול המפלצת הטירנית, אולמרט מדבר על שימורה במרחק לא מוגדר מגבולנו, שכידוע טילים עוברים אותו בשניות ספורות. צ'רצ'יל הבטיח שיהיה קשה לתקופה ארוכה, שאין מקום לפתרונות ביניים. אולמרט משקף תפיסה המחפשת הקלת הקשיים, פתרון ביניים ואי הכרעה.

אולם ההבדל העיקרי בין שני הנאומים משקף הבדל מהותי בתפיסת האיום. אולמרט הרבה מלל (כרבע מנאומו) על בעיות הקיום הפרטני של אזרחים פרטיים. בכך הוא הציב במעורפל את מטרת המלחמה והיא לאפשר חיים נורמליים ברמת הפרט. צ'רצ'יל התייחס לקיום הלאומי, לא לקיום הפרטי. זה מדגיש אי ההבנה הבסיסית של מהות הסכסוך ולכן טשטוש מטרות המלחמה.

מדינת ישראל מותקפת משום שהאויב המוסלמי מצהיר שמטרתו להשמיד את הריבונות היהודית בארץ ישראל ולהפוך את היהודים בה לדימי, אזרחים פרטיים מדרגה ב'. לכן מה שהותקף אינו סיור של צה"ל אלא הריבונות היהודית בארץ. לכן מטרת המלחמה צריכה להיות הכרעה של האויב המערער על הריבונות ולא הרחקתו לטווחי בטחון שוטף. עצם הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית היא יצירת אנומליה. לכן לא יכול להיות שמטרת המלחמה תהיה נורמליות. מטרת המלחמה צריכה להיות חיסול מי ששואף לחסל את הריבונות הלא נורמלית של מדינה יהודית.

מכאן, חבל שראש הממשלה לא ניצל את ההזדמנות להתעלות למדרגה צ'רצ'יליאנית. הסיבה לכך היא פשוטה, התשתית הרוחנית שלו היא שונה, אי אפשר לגייס עם למלחמה ללא יעדים שהם מעבר לקיום החיים של הפרט.

פרט אחד שצ'רצ'יל לא היה צריך לכלול בנאומו בקריאתו לאיחוד כוחות, אולמרט הוביל מדיניות של טיפוח שנאה נגד ציבור גדול בישראל ועדיין לא חזר בו מכוונתו לפגוע בו פגיעה אנושה באמצעות אותו צבא שסביבו הוא מבקש אחדות עכשיו. לא ניתן לגייס ציבור זה למאבק בסיסמאות של "שעה יפה של עם". מי שרוצה להיות מנהיג של אומה במאבק מאוחד צריך קצת יושר ואומץ לב בפנייתו אל ציבור שנרמס, להתנצל, לבקש את סליחה, להבטיח אי חזרה על המהלכים ועל בסיס זה לקרוא לציבור זה, שבניו עתה עומדים בקו האש, להצטרף למלחמה. אז תהיה זו "שעה יפה" של עם אחד.


* הכותב חבר בחוג הפרופסורים לחוסן מדיני