המסע המדהים עם צסנה מארה"ב לישראל

זה התחיל לפני 3 שנים. אבי ואני הטסנו מטוס חד-מנועי מארה"ב לאילת. היה זה מטוס צסנה 206 שהבאנו בשביל מועדון הצניחה שלנו. הטיסה אז היתה ארוכה ודי רגועה, למען האמת.
מאז, מועדון הצניחה האילתי גדל ונוספו צנחנים רבים. מסיבה זו החלטנו לקנות מטוס נוסף.
הפעם החלטנו לקנות מטוס דו-מנועי, צסנה 411, ואני סברתי שהפעם הטיסה תהיה הרבה יותר פשוטה. שני מנועים ומטוס גדול - מה כבר יכול להיות ?

שבוע לפני הטיסה התחלנו לשנות את הרגלי האכילה שלנו בכך שהמזון היחידי שהכנסנו לפינו היה יבש וחסר טעם. למען האמת, הוא הזכיר קצת את הבונזו... לא עשינו זאת סתם בשביל העינוי העצמי, אם כך חשבתם, אלא כדי להאט את מערכת העיכול במטרה להרגיל אותה לתנאים הצפויים לנו, שכן לא ניתן לגשת לשירותים באמצע הטיסה...

היו לנו גם סידורי בטחון למקרה חירום. לא השיטה המודרנית ביותר, אך בין האמינות ביותר: לפני כל המראה מסרתי לאימי את זמן הטיסה ליעד ואם תוך שעה מזמן הנחיתה המשוער, לא יצרנו קשר, היא הייתה אמורה להתחיל להתקשר ליחידות הצלה של אותו יעד. האמינו לי, לא קל לתדרך אמא למשימה שכזו.

עמדו לפנינו 12,000 קילומטרים שהפרידו בין המטוס ואילת - ביתו החדש של מטוסינו.
הטיסה החלה בארקנסו (ביל קלינטון היה המושל שם בעבר). הקטע הראשון אותו טסנו היה למיין שבחוף הצפון מזרחי בארה"ב. שם הוצאנו את הכסאות והרכבנו מיכלי דלק שנתנו לנו טווח של 2800 קילומטר.

ממיין, טסנו לניו-פאונדלנד בקנדה, שזה שדה - התעופה המזרחי ביותר ביבשת הצפון אמריקאית. למחרת, קמנו בארבע בבוקר, תדלקנו את המטוס וקבלנו תדריך מזג אוויר ממנהל התעופה הקנדי . הקטע שציפה לנו היה הקטע הארוך ביותר בכל המסע - 2400 קילומטר מעל האוקינוס האטלנטי לאיים האזוריים.
המראנו מניו-פאונדלנד בזריחה, וברגע שחצינו את קו החוף ראינו את הכחול הגדול שלא נגמר. לאחר שעה של טיסה, החלה סערה טרופית שידענו עליה מראש. הסיבה שבחרנו לטוס בכל זאת בתנאי מזג האוויר האלו, הייתה הרוחות. בגובה 15,000 רגל הרוחות היו בגבינו והגבירו מאד את המהירות הקרקעית שלנו. לכן, טסנו בגובה זה עם מסכות חמצן . במשך 7 שעות טסנו מעל לסערה כשברקים מבזיקים מתחתינו. זוהי חוויה פשוט מדהימה לראות את המראות המפחידים האלה מתחת לכנפיים.
לאחר שעתיים, התגלתה תקלה במכשיר הקשר לטווח הארוך. התקלה גרמה לניתוק מהעולם החיצון למשך שלוש וחצי שעות. היינו אבא, אני והסערה מתחתינו.
במצב כזה, עם הפחד בבטן, יצא לי לחשוב הרבה על החיים. באותו רגע, פתאום דבר לא חשוב מלבד הצרכים הבסיסיים. חשוב שאנחנו נושמים בסדר ומערכת החמצן מתפקדת, חשוב שיש לנו מספיק מים לשתות ומעט לאכול והעיקר - חשוב שהמטוס טס . כל השאר נראה טריוויאלי. אף אחד לא ידע אם אנחנו באוויר באותו רגע או במים.

כאשר היינו מרוחקים כשעה טיסה מהאיים האזוריים, יצרנו קשר בעזרת הרדיו לטווח קצר. עם יצירת הקשר הראשוני, הבקרה הודיעה לנו שהם התכוונו להזניק מסוקים לעברנו, שכן הם חשבו שנחתנו נחיתת אונס במים. למזלנו, המסוקים עדיין לא הוזנקו.

לאחר הנחיתה נחתנו באיים האזוריים, התקשרתי לאמא, ודיווחתי שהכל כשורה. תדלקנו את המטוס והלכנו לישון לאחר הטיסה המתישה.
בחמש בבוקר, המראנו לספרד. האמת, שהטיסה לספרד היתה הקלה מכל הטיסות, ומזג האוויר שליווה אותנו, היה נעים לאורך כל הדרך. כשעברנו את קו החוף לספרד, ידענו שסיימנו את החלק המסוכן ביותר של המסע, אך לא תארנו לעצמנו מה מצפה לנו למחרת...
מספרד, המראנו לפלרמו שבסיצליה. נאלצנו לטוס תחת פיקוח אלג'ראי במשך שעתיים. למזלנו, המטוס היה עדיין ברישום אמריקאי ולכן קטע זה חלף ללא בעיות מיוחדות . נחתנו בפלרמו לאחר שש שעות טיסה, עייפים ורצוצים וחשבנו רק על השינה המצפה לנו. אבל, חיכתה לנו הפתעה: הדלק בפלרמו נגמר. זה הציב בפנינו בעייה רצינית. השדה הקרוב ביותר, בו יכולנו לתדלק, היה בצד השני של סיצליה, כשעה טיסה מעל רכס הרים. לא סתם רכס הרים, אלא שרשרת הרים שבתוכה ניצב הר האתנה הוולקני הידוע לשימצה. נאלצנו להעביר דלק ממיכלים בתוך המטוס למיכלים בכנפיים עם דליים, מפני שכדי להעביר את הדלק בעזרת משאבות המטוס על הקרקע, היינו צריכים להתניע את המנועים (משאבות הדלק הן חשמליות). לא יכולנו לעשות כן, מפני שמצב הדלק היה בכי רע.

המראנו לכיוון שדה קטניה בצידה השני של סיצליה, מרחק טיסה של 40 דקות. אומנם, זמן הטיסה היה קצר יחסית, אך תנאי מזג האוויר היו קשים ביותר והראות הייתה כמעט אפסית. ההפתעות לא הפסיקו להופיע. כשהתחלנו את הגישה לנחיתה בקטניה, חלפה אותנו ציפור במרחק שלושה מטרים!!
תארו לעצמכם איזה נזק הייתה היה יכול להיגרם מפגיעה של ציפור במטוס, לו רק הייתה מחליטה לטוס 3 מטרים שמאלה.

למחרת, המראנו מקטניה לרודוס ומרודוס לאילת. טיסה של 2400 קילומטר ביום! זה כמו לחצות חצי מהאוקינוס האטלנטי שוב!
בקטע הטיסה מרודוס מצב הרוח היה מרומם, שכן כבר סוף המסע נראה לעין. כחצי שעה מחופי ישראל נכנסנו לתחום הפיקוח הישראלי. פתאום שמענו עברית בקשר והתחלנו להרגיש בבית.
כשראינו את חופי תל-אביב נמתח לי חיוך ענק על הפנים ותוך זמן קצר כבר היינו על נתיב ירושלים אילת . לראות את אילת היה מראה כה יפה!
נחתנו עייפים מאוד ורעבים לאוכל של אמא .
באותו ערב כבר טרפנו פסטה...