יומן המלחמה של מיה מזרחי

קצת אחר חצות, אנחנו יוצאים מיסוד המעלה דרומה, בשני רכבים. האחד שלנו והשני שבן דודי השאיל משכן. באחד אבי עם כל הציוד (כיסא הגלגלים והמנוף), בשני אנחנו עם כל התיקים. אנחנו נוסעים עוזבים את הבית,עוזבים את הצפון. הראש יודע שזה צעד נכון, אבל הלב, הלב מתקשה לעזוב: "פחדנים, נוטשים....".

נשברנו למרות כל האידיאלים. אנו לא לוחמים, ואין בידינו לסייע במאמץ המלחמתי. אבל בית לא עוזבים... לפנות בוקר הגענו לירושלים והתחלנו לפרוק בסיוע המשפחה. אבא, המנוף, בגדים, מזרנים, שמיכות. ממש כמו פליטים. התמקמנו בבית של דודתי. השמש עוד מעט תזרח. הראש יודע שזה צעד נכון
אבל הלב...

התעוררתי מוקדם, בירושלים. בוקר חדש, יום חדש. קפה ולסופר, ליד שרה לקופ"ח. מדינה בתוך מדינה.
בבית סגרו את החנות ואת הדואר, וכאן עולם כמנהגו נוהג.שיגרה. איך אפשר? הלב מציק. החלטתי לחזור, אם לא הביתה לפחות לעבודה. נפרדתי מהמשפחה ועליתי על אוטובוס לטבריה. האוטובוס התנהל בעצלתיים. התרעה על מחבל באזור השרון, יש מחסומים והפקקים בכבש החוף "חוגגים".

עצמתי עיניים לרגע או שניים ופתאום כולם יורדים. מה קרה? מה קרה? אזעקה! הגענו לעפולה, קטיושות קידמו את פנינו. ירדנו מהאוטובוס לרבע שעה והמשכנו צפונה. צומת גולני. שוב קטיושות. הפעם אין היכן לעצור, ממשיכים. אחר נסיעה ארוכה, הגעתי למתנ"ס, התנ"ס ע"ש פירסט בשיכון ד' בטבריה – מקום עבודתי.

מספר דקות אחרי הנפילות, המתנ"ס מתפקד כחמ"ל מקצועי. מנסים לתת מענה לתושבים. בנות שירות לאומי יחד עם מורות חילות נשלחות לסייע במקלטים. מתנדבים רושמים מי מהמשפחות רוצה להתפנות ומקשרים ביניהן ובין תורמים ומשפחות מארחות. המנהל קורא לי ומבקש שאצא עם קבוצה של ילדים ונוער, עוד הערב, להרצליה. אני לא ערוכה, אבל מה לעשות - יש מלחמה. עברו בקושי שעתיים מאז שחזרתי מירושלים, ואני בדרך להרצליה עם קבוצה של בני נוער. בהגיענו זכינו לקבלת פנים חמה של ראש העיר הרצליה. תודה.