שלום עדי, אחי
אני כותב לך בתפילה בתקווה גדולה שאולי מכתב זה יגיע אליך בדרך כלשהי. אני אכתוב לך עד שתגיע הביתה בחזרה. כבר עברו להם 294 יום מאז החטיפה ו-300 יום מאז ראש השנה שבו הייתה בבית
וראינו אותך לאחרונה - מי חשב? מי חלם שזאת תהיה השבת האחרונה, החג האחרון?
עדי, אמא ואבא מאוד מתגעגעים אליך, כולנו מאוד מתגעגעים ורוצים לדעת מה איתך? ומתי נראה אותך שוב איתנו בבית?
מאז החטיפה החיים שלנו השתנו מקצה לקצה, כלום יותר לא חשוב בעולם מלבד להביא אותך הביתה מלבד לקבל סימן חיים ממך.
אנו מלאים בשאלות ומחשבות שלא מרפות מאיתנו ולא אף לרגע, מה קרה באותה שבת ב- 7 באוקטובר 2000? מי לקח אותכם? למה כל הצבא היה ישן ולא הצליח למנוע את החטיפה שלכם? למה האו"ם שהיה שם וראה את כל החטיפה לא עשה כלום על מנת למנוע זאת?
כולם במדינה היום אומרים ידענו ,זה היה ברור שהאו"ם לא יכול לעשות כלום. אז אני שואל, אם כולם ידעו אז למה חתמנו על הסכמים עם האו"ם? למה הושבנו אותם שם בגבול לבנון ישראל כמו בובות? למה הם ממשיכים לשבת שם גם היום?
עדי, כל מה שאנחנו עוברים כאן הוא כלום לעומת מה שאתה באמת עובר שם. עדי, על מה אתה חושב? מה אתה יודע? מטפלים בך? מאכילים אותך? אתה בכלל רואה אור יום? הרמת ידיים? נשברת?
עדי תבטיח לי לנו לכולם שאתה לא תשבר, אתה תעבור את זה. כל מי שמכיר אותך יודע מתי שכל זה יגמר אתה תצחק ותגיד "שטויות עבר"
עם חיוך על הפנים.
אמא מדליקה שלושה נרות
עדי, אנחנו מתפללים יום יום. כל בוקר אמא מדליקה שלושה נרות - אחד לך, אחד לבני ואחד לעומר - עד שתחזרו הביתה. כל בוקר אני אני קורא כמה פרקי תהילים בראשי התיבות שלך ע-ד-י.
אתמול, יום חמישי 26 יולי 2001, היית אמור להשתחרר מהצבא. כל מחזור אוגוסט 98 השתחרר מלבדך ומלבד בני. החברים שלכם השתחררו עם בכי ודמעות והבטיחו שלא לשבת בשקט עד שיראו אותכם חוזרים הביתה בריאים ושלמים. היינו קצת אופטימים וחשבנו שלפחות יום זה יהיה יום השחרור שלכם מהשבי. אך גם יום זה נגמר ועבר ועדיין אין לנו סימן חיים ממך. כיוון שלא היית בבקו"ם החלטתי אני ללכת לבקו"ם ולעמוד שם עם שלטים הקוראים לשחרורך ושכולם כבר יראו ויתעוררו ויבינו שאתם בשבי בידי החיזבאללה. כבר תשעה וחצי חודשים ושאתם צריכים להשתחרר. על השלטים היו מספר פניות
גם לממשלה שתביא סוף לפרשה, ושתקבל את ההחלטות לשלם את המחיר ולא חשוב מהו, גם בשביל החיילים שנמצאים היום בצבא, שיראו וידעו שאם להם יקרה משהו אז המדינה תעשה הכל להחזיר אותם הביתה.
עדי איך נסיים את המכתב הזה?
שהלוואי ולא אצטרך עוד לכתוב מכתבים ושתחזור כבר הביתה במהרה.
תחזיק מעמד, אחי.
אוהב ובוכה - אייל