בסיסטית מחפשת להקה

יש איחודים מרגשים, יש איחודים שעושים טעם של ביצה סרוחה בפה ויש איחודים מוזרים. להקת הפאנק הנשית הסליטס נמצאת כרגע בעיצומו של איחוד (שתי חברות מקוריות, שלוש חדשות), שלושים שנה אחרי שהיא הוקמה, והעובדה שהיא חגגה את האירוע בחנות הכלבו הלונדונית סלפרידג'ס, ללא ספק משייכת אותו לסוג השלישי.
לפני כמה חודשים הופיעו ארי אפ, טסה פוליט ועוד שלוש בנות צעירות על במה באמצע הכלבו היוקרתי ברחוב אוקספורד, באירוע פאנק שכלל גם את הבאזקוקס. הן ביצעו שם, בין היתר, את“Shoplifting”, כשארי אפ מעודדת את הקהל לגנוב משהו מהחנות אחרי ההופעה. בקטע וידיאו המופיע באתר של הלהקה מצחקקת ארי ואומרת כמה שכל העניין אירוני. מתאים לה.

האיחוד של הסליטס כולל שורה של הופעות ברחבי אירופה, אלבום או לפחות אי.פי חדש בדרך, אתר חדש והכי חשוב – הזדמנות להיזכר. לא נעים להודות, אבל סצינת הפאנק הייתה שייכת לגברים. רק בתקופת הפוסט-פאנק יותר ויותר בנות החלו לעמוד בקדמת הבמה בלהקות של בנים (אקס-ריי ספקס, ה-Au Pairs, סוזי והבאנשיז, דלטה 5), מבלי להצטרך להיות סמל מין נוסח דבי הארי. היו גם כמה להקות בנות של ממש, כמו ה-Mo-dettes (עם קייט קוריס שהייתה בהתחלה בסליטס), ה-Raincoats (שגם אליהן הצטרפה יוצאת סליטס אחת), קלינקס/ליליפוט השווייצריות ומלריה הגרמניות. לכל אחת מאלה ראוי להקדיש מדור, ואולי זה יקרה פעם. ובינתיים, אנחנו עם הסמרטוטיות המחופפות.

הסליטס קמו ב-76', כשהסולנית ארי אפ (אריאנה פורסטר) היתה בת 14. סבתה של ארי הייתה רקדניות צועניה שהתחתנה עם מו"ל גרמני עשיר, ואימה נורה עזבה את חוג הסילון האירופי בשנות השישים לטובת חברתם של כוכבי רוק. היא הסתובבה עם ג'ימי הנדריקס וגידלה את אריאנה בסביבה בוהמיינית. באמצע הסבנטיז הפכה דירתה היוקרתית של נורה בשפרדז בוש לסלון חברתי לכוכבי פאנק בהתהוות, ובזמן שהיא בישלה ארוחת ערב לסקס פיסטולס ולקלאש, קיבלה ארי את שיעור הגיטרה הראשון שלה מג'ו סטראמר. זה לא בא, חלילה, להוריד מערכן של הסליטס, אבל העובדה שאמא של ארי היתה חברתו של ג'וני רוטן/ליידון בטח לא הזיק.

באותה תקופה ארי אפ עוד לא הייתה בתו החורגת של ליידון (ג'ון ונורה התחתנו רק יותר מאוחר, והם נשואים עד עצם היום הזה), ובכל זאת כשהיא הייתה בת 15 זכתה ארי לחמם את הקלאש ב-White Riot Tour, לצד הבאזקוקס וה-Subway Sect. בשלב הזה הסליטס עדיין לא ידעו לנגן ומיק ג'ונס מהקלאש היה מכוון להן את הגיטרות לפני ההופעה. ארי, מצדה, הייתה חופשייה לצווח, ליילל ולעשות עוד כל מיני דברים שאפשר לעשות עם מיתרי הקול אבל לא מומלץ. אלא אם כן יש גנבים בבית.

אין ספק שזאת נקודה בעייתית, אבל הסליטס תמיד ייזכרו קודם כל כלהקת בנות. אם הפאנק הגברי איים בתחילת דרכו על הממסד (עד שהממסד ניכס אותו והפך אותו לעוד סחורה שכל יעודה הוא להכניס כסף לקונגלומרטים הגדולים), הפאנק הנשי היה מאיים פי כמה. כפי שקרוליין קון הסבירה בספרה “1988: The New Wave Punk Rock Explosion”, הסליטס ייצגו הזחה מהפכנית של האגו הנשי, מאגו שמוגדר על ידי תפקידה הביולוגי של האישה לכזה שהולך ומתחזק באמצעות תפקיד מרכזי בחברה. כוכבי רוק גברים – לא משנה כמה הם קיצוניים או שערורייתיים – בסך הכל מביעים אגרסיות זכריות מסורתיות. הסליטס כנשים נאלצו להילחם להשגת כוח, עצמאות והכרה. ובמלחמה כמו במלחמה – אי אפשר לשרוד בלי קצת צחוקים.

לסליטס לא היה חסר הומור עצמי, כפי שאפשר להסיק משם הלהקה. הן גם חשבו שזה נורא מצחיק שהן הצטלמו מרוחות בבוץ ועם הציצי בחוץ על עטיפת אלבום הבכורה שלהן כי אף אחת מהן לא מי יודע מה רזה. כשהן לא היו מכוסות בבוץ הן דגלו בשיק נוודי רדיקלי, אבל אנשים לא הבינו את ההומור שלהן, ולא פעם התקיפו אותן באלימות. מישהו אפילו דקר את ארי אפ עם סכין בתחת בהופעה של הסקס פיסטולס. למזלה היא לבשה כל כך הרבה שכבות של בגדים שלא נגרם יותר מדי נזק.

אחת הבעיות הידועות של להקות בנות היא שמאוד קשה למצוא בנות מתופפות, לכן הסליטס נאלצו להיעזר בשירותיהם של מתופפים בנים, כמו באדג'י (בחור שלא חשש מנשים דומיננטיות – לא רק שהוא הפך בהמשך למתופף של סוזי והבאנשיז, הוא גם התחתן עם סוזי) וברוס סמית מהפופ גרופ, גיבורי הפוסט-פאנק של בריסטול. סמית ניגן עם הסליטס בתקופה המאוחרת והאקספרימנטלית שלהן, והסליטס והפופ גרופ אפילו הוציאו סינגל משותף, "In The Beginning There was Rhythm/Where There's A Will", שנחשב לקלאסיקת פוסט-פאנק פר אקסלנס. עד כדי כך שלאחד מאוספי הPאנק-Fאנק האלה שיצאו ב-2002 (שיא תחיית הפוסט-פאנק בכלל וה-Pאנק-Fאנק בפרט), קראו ”In the Beginning There Was Rhythm”, ע"ש שירן של הסליטס.

דרך ברוס סמית, שהיה נשוי בזמנו לננה צ'רי, הגיעו הסליטס לנגן עם חצוצרן הג'אז דון צ'רי, אביה החורג של ננה. הן גם עבדו עם מפיק הדאב הבריטי אדריאן שרווד (אומרים שהוא יפיק את אלבומן החדש) והוכיחו שהן הרבה יותר מגימיק פאנק עם ציצקעס. אולי בהתחלה הן עשו פאנק בסיסי וחוצפני, אבל תמיד היה בהן משהו שונה מלהקות הפאנק האחרות, מעין פרימיטיביות שבטית כזו, ואני לא אומרת את זה רק בגלל הכינים.

תיאורי ההופעות הראשונות של הסליטס מספרים על חבורת טינאייג'ריות פרועות וכאוטיות. עם הזמן הן כמובן למדו לנגן וכמו הרבה להקות מסצינת הפאנק של לונדון הן התאהבו בדאב ורגאיי שהשמיע במועדונים הראסטה הכי מקובל בסצינה, דון לטס, שתיקלט באופן קבוע לפני הופעות פאנק. ב-79' יצא אלבום הבכורה של הסליטס,“Cut”. הטקסטים נשאו מסרים פמיניסטיים ואנטי-צרכניים (למה לקנות כשאפשר לסחוב?), ההפקה הייתה מושפעת מרגאיי ודאב והשירים היו מספיק רקידים כדי להפוך את האלבום לפנינת Pאנק-Fאנק נצחית.

הסליטס הוציאו בסך הכל שני אלבומי אולפן (יש גם פיל סשן פופולרי). האלבום השני, “The Return of the Giant Slits”, יצא ב-81'. גם הוא, כמו הראשון, הופק על ידי אמן/מפיק הרגאיי דניס בובל. הפעם הן הלכו יותר על מקצבים אפריקאיים מאשר ג'מייקנים, וזה אלבום נסיוני, מוזר בטירוף ודי גאוני.

עברו 25 שנה מאז שהסליטס התפרקו. הצצה לעולמן העכשווי של הבנות, שכבר הפכו לנשים אם אני מבינה נכון איך הדברים האלה הולכים, חושפת את העובדות הבאות: הבאסיסטית טסה פוליט בקטע של אמנויות לחימה; הגיטריסטית ויו אלברטין עושה סרטים; והמתופפת הספרדיה פלמוליב (פלומה רומרו), שעזבה לפני התקליט הראשון והצטרפה ל-Raincoats, נהייתה נוצרייה אדוקה ובימים אלו היא גרה במאסצ'וסטס ומנגנת בלהקת הכריסטיאן-רוק Hi Fi, שבעיקר עושה קאברים ללהיטי רוקנרול עם מילים חדשות על ישו.

זה משאיר אותנו עם הגרמניה השמחה. בשנים שעברו מאז הסליטס היא הספיקה לכבוש את מועדוני קינגסטון ולהפוך לכוכבת דאנסהול בג'מייקה, תחת השם מדוזה (דמיינו מדוזה עם ראסטות עד הריצפה). גם במועדוני האנדרגראונד בניו יורק אוהבים את השילוב של דאנסהול, דאב, היפ הופ ופאנק שהיא עושה, והיא טורחת להסביר בכל הזדמנות שעל אף שלא הרבה ג'מייקנים יודעים זאת, קיים קשר מנטאלי הדוק בין מוסיקה ג'מייקנית לפאנק. תמונות מהאיחוד מראות שארי אפ נראית טוב מאי פעם ובעיקר שהיא הייתה זוכה בקלות בתחרות השיער הארוך של אילן בן-שחר (בדיחת יו-טיוב קטנה למביני עניין). חוץ מזה היא מאוד מתרגשת מהאיחוד ומפעם לפעם עושה לג'ון ליידון עוד איזה נכד חורג.