כתבינו מטווחים מהשטח

פרשן צמרת התמוגג בשידור חי מגבול הצפון מכך שהעולם מאפשר לנו להכות את החיזבאללה "הואיל ואנו עושים זאת מקו הגבול הבינלאומי". המשפט הקטן הזה שלו מכיל את כל התובנות העקומות של חלק גדול מהפרשנים והכתבים של כלי התקשורת העיקריים בישראל. איך הגאון הזה אינו מבין שמדובר בקו החזית העולמית שבין כל העולם המערבי לבין האיום האיראני? "העולם" (כלומר ארה"ב) מבינים היטב כי בתנאים שנוצרו, תבוסה או פשרה רקובה כמיטב המסורת של הפוליטיקאים הישראליים, עלולה להיות ניצחון איראני הרה אסון במימדים גלובליים. זה לא שהעולם "מאפשר" לנו, אלא שהוא מחזיק לנו אצבעות ולכן אינו מייחס חשיבות, בניגוד למנהגו, למאות האזרחים הלבנונים החפים מפשע הנהרגים בהפצצות. מעבר לחוסר ההבנה, לא מחמיץ "כבוד הפרשן" את ההזדמנות להשחיל בתיחכום את דעותיו הפוליטיות, הדוחפות לנסיגה מוחלטת עד לקו הירוק גם בשאר הגזרות.

הבריחה מלבנון לא הייתה תוצאה של שבירתנו הצבאית, אלא תוצאה של שבירה מוראלית שהושגה ע"י חתירה קבועה של ארגוני שמאל (שרובם מומן ע"י מדינות זרות), בעזרתה הקריטית של התקשורת שכדרכה מגויסת לכל תבוסה ונסיגה. ערפאת נהג לכנות אותם בשם "כוחות הפנים".

צד"ל היה מורכב מיחידות נוצריות ויחידות שיעיות שלחמו שכם אל שכם עם חיילי צה"ל נגד החיזבאללה, הסרטן ששתלה אירן בלבנון - מדינת ההפקר. צד"ל החל לאבד את נאמנותו ככל שפעולת החתירה בעורף הישראלי התקדמה. חייליו הבחינו שישראל מתחילה להישבר וחלקם הסיק מסקנות והחל לשמש כסוכנים כפולים של החיזבאללה כביטוח אישי לעתיד. התמימים שביניהם המשיכו לסמוך על ישראל ושילמו ביוקר כשהופקרו ע"י ברק ביום הבריחה.

רוב הכתבים והפרשנים שתרומתם למצב האומלל שלנו כיום הינה מלאה, אינם תופסים ששבירתה לרסיסים בכל מחיר של המפלצת הטרוריסטית שצמחה בלבנון הכרחית לעתידנו ואף לעתיד העולם, ובימים אלו יוכרע האם תיבלם ההתקדמות האיראנית או שניאלץ להיפגש איתה בעתיד בסיבוב קשה ויקר בהרבה.

נוכח זאת, קשה שלא להבחין בקו עקבי בשאלות של כתבים רבים המנסים למצוא סדקים בעמידת העורף, ומבליטים נטישת אזרחים בצפון במקום להשתיק את התופעה כפי שהם יודעים היטב לעשות במקרים אחרים. כמו כן, בולטת אצלם ההערצה המתרפסת והפחדנית לחיזבאללה ולנסראללה הזוכים, באופן חסר תקדים בתולדות מלחמות האנושות, לפתחון פה נרחב בתקשורת הישראלית.

מדוע תמיד נשמע מהכתבים הישראליים שאלות בסגנון שדואג דווקא לאוכלוסיה שמעבר לגבול? ולא למשל: "אדוני שר הביטחון, מדוע צריכים חיילינו ליפול ואתה אינך מתיר שימוש בפצצות נפאל"ם להבעיר את החפירות שלהם?", או: "אדוני השר, האם לדעתך חייהם של אזרחים לבנוניים שווים או אפילו עדיפים על חיי חיילינו?", או: "מר פרץ, האם דמם של תושבי בית חנון סמוק יותר מדמם של שכניך בשדרות?" שלא לדבר על שאלות הגובלות בחילול הקודש כמו: "מר אולמרט, אתה לא חושש מכך ש'ההתכנסות' שאתה מתכנן תביא את פתח תקוה, ירושלים ובאר שבע למצב של נהריה ואת תל אביב למקבילה של חיפה וטבריה? האם לא נחוצה כאן מחשבה נוספת?", או: "אדוני ראש הממשלה, לנוכח המצב בלבנון ולנוכח מה שמתפתח ברצועת עזה, האם יתכן שטעיתם בהתנתקות? או אפילו - "מר אולמרט, האם לא כדאי למהר ולכבוש את חבל עזה לפני שהחמאס יבנה שם עוצמה כמו החיזבאללה בלבנון? האם אינך חושש מהרגע שהטילים מעזה יגיעו אל הכורים האטומיים?".

השאלות שכן נשאלות בתקשורת דוחקות את המנהיגים ואת מפקדי צה"ל אל הכיוון התבוסתני ביותר, והללו אינם מתווכחים אלא קונים את ראיית העולם ההזויה וצרת המוחין הזו, ללא התנגדות. איש מה"מנהיגים" הללו אינו מנסה לרסן את חוסר האחריות של התקשורת אפילו בנושאים טכניים כמו דיווחים המסייעים לחיזבאללה לטווח למטרות. האם חייבים הכתבים לציין בכמה מטר החטיאה הקטיושה את מפקדת חיל הים? מוכרחים לומר שהפגיעה הייתה בשטח פתוח בחיפה, כדי שהאויב יוכל לדייק יותר בטיל הבא? חיילים במוצב ליד זרעית אמרו כי דיוק ההפגזה עליהם הלך וגבר במקביל לדיווח בערוץ 2. כמה אנשים צריכים לשלם בחייהם למען חופש הפטפוט של הכתבים?

ענת סרגוסטי מנסה באמצע המלחמה לעורר רחמים וסימפטיה לצד השני ע"י דיווח על התכתבויותיה עם נשים בביירות. עם זאת, כולנו צריכים להיות אסירי תודה שהפעם היא מסתפקת רק בכך ולא הולכת להסתחבק עם נסראללה כפי שעשתה בביקורה בביירות אצל ערפאת יחד עם אורי אבנרי במלחמת לבנון הקודמת.

כעת, כשישובי הצפון תחת אש, קשה שלא להשוות את יחס התקשורת אליהם מול היחס לתושבי גוש קטיף שחיו 5 שנים תחת מטר של 6,000 פגזים, עד לגירושם. עזיבה לא הייתה שם אלא להיפך, הנהירה לשם גברה עד שברוב הישובים לא נותר מקום. המראיינים בתקשורת, שבצדק מעניקים סימפטיה לתושבי הצפון, לא עשו כן לגבי תושבי יש"ע מתוך שנאתם אליהם ולא הראו כל סימן להשתתפות בצער המגזר שאיבד כ-150 איש במלחמה, שלא הייתה מתרחשת לולא הסכמי אוסלו שבהם תמכה התקשורת בכל כוחה. לא נרשמה גם סקרנות תקשורתית טבעית לגבי הנוסחה לכושר עמידתם המופלא ולא נעשה שימוש בהבלטת התופעה הזו כדי להעלות את המורל אצלנו ולהחליש את רוח האויב.

מפקדי צה"ל ושרים לא הוטרדו בשאלות לגבי האימפוטנציה הצה"לית בהגנה עליהם ולא על האפשרות ששרון מגביל בכוונה את תגובת צה"ל כדי לשבור את רוחם ולהקל בכך על הגירוש.

מבין כל המגזרים בארץ, המגזר בעל כושר העמידה, הרצון הלאומי, אומץ הלב וכושר הניתוח הנמוכים והעלובים ביותר הוא זה שממנו באים רוב הכתבים והפרשנים. הם תמיד מופתעים כשפורצת מלחמה כתוצאה מהכניעה התורנית שאליה הם דחפו, ולא מזכירים את אלו שכן צעקו והתריעו עד שגרונם ניחר. הם אלו המטיפים הקנאים ביותר לקביעה המופרכת ש"אין פתרונות צבאיים" ולכן ניצחון ישראלי לא בא בחשבון, הם כואבים את הייסורים של האויב כמו, ולפעמים אף יותר, מהכאב שלנו, הם אלו שלפני כולם מראים סימני שבירה ומתחילים "לנדנד", כמו ילדים מפונקים, לשרים ולמפקדים לכיוון של כניעה בתירוץ של "הסדר", והם שמפילים את רוח