מיה מזרחי, יסוד המעלה

שוב נשמעת קריאת הכרוז ברמקול: "כל התושבים מתבקשים לרדת למקלטים" הא חוזר על בקשתו מספר פעמים, אין אזעקה, רק בקשה פשוטה לציית. רק לפני שעתיים נתנו הוראה לצאת... לצאת להיכנס... להיכנס לצאת... להיכנס....

הכל התחיל ביום רביעי. ביום חמישי קיבלנו את חלקנו - 6 קטיושות, אחת מהן ברחוב ליד. מלחיץ, מפחיד... אבל מה כבר ניתן לעשות?

סוף השבוע היה שקט, המושבה דממה. שקט של יום כיפור- אבל ארוך. דממה מוחלטת, שמדי פעם מופרעת בהדי התפוצצויות. בהתחלה עוד ניסיתי לנחש: שלנו, שלהם? יציאות, כניסות? נזכרתי בימי ילדותי כשלמדתי בקרית שמונה, אך עם הזמן וריבוי הפיצוצים הפסקתי.

הרבה משפחות עזבו, הצירוף של סוף שבוע וחופש גדול סייע, אנשים פשוט בחרו להתרחק. והיום, היום בבוקר כבר חשבתי שחזרנו לשיגרה, שהכל מאחורינו. שוב נשמעו קולות הטרקטורים העובדים בשדות ובגינה שוב יכולנו לשמוע את הציפורים שרות... נראתה תנועה של מכוניות בכבישים ואני קיוותי כי הכל נגמר. ואז המטח בחיפה וקולות הנפץ כאן, שהזכירו שאנחנו עדיין במהלכה של מלחמה... כיסיתי את הראש בשמיכה, לא לשמוע, לא לראות וכי מה כבר אני יכולה לעשות?

הבית שלנו הוא בית ישן. הורי הם מוותיקי המושבה, ובביתנו אין חדר בטחון או ממ"ד והגג אינו מבטון. מה עושים?, שאלתי בפיקוד העורף, אמרו לי לרדת למקלט. למקלט? אבי אחרי אירוע מוחי והוא מרותק לכיסא גלגלים, 5-6 גברים אולי יצליחו להוריד אותו, אך מי יעלה אותו? המקלט אינו מוכן לשהייה ארוכה, אין בו שירותים, או מזרונים והמים בברז עכורים. זה מקלט מהמקלטים הישנים של ששת הימים וכיפורים. לא ניתן לשהות בו זמן ארוך, אז אנחנו בבית.

אנחנו בבית, והכרוז ממשיך "כל התושבים מתבקשים לרדת למקלטים", אני עוצרת לשניה וממשיכה להקליד, לוקחת את השמיכה קרוב, שאוכל לכסות את הראש ומתפללת.

מתפללת למציאות אחרת, מתפללת לעבור את המלחמה בשלום.


* הטור של מיה הגיע אלינו באמצעות מדור ה"דווחו לנו". אתם מוזמנים לשלוח לנו גם צילומים, קבצי ווידאו ודיווחים אישיים שלכם.