כיצד לנצח את מערכת הטרור?

תושבי הצפון ישנים לילה נוסף במקלטים, והצפון הולך ומדרים מיום ליום. אל תושבי שדרות ואשקלון המופגזים אנחנו כבר כמעט ולא מתייחסים. שנת הלילה שלהם, אחרי שלושה שבועות של גשמי קיץ, אינה עמוקה יותר משהיתה לפני חזרתנו לרצועה. המלחמה ממשיכה ללא כל סימן שהיא מתקרבת לסופה, ונאומי ראש הממשלה ומצעד ההצהרות של שרינו ומקורביהם לא מצליחים להסתיר את העובדה ששום התקדמות ממשית לא הושגה בינתיים, ושלאף אחד אין מושג כיצד ניתן להשיג התקדמות כזאת. שאול מופז (בתפקיד שר-הביטחון-הממונה-על-ידי-עצמו) חושף את העומק והתחכום שבמדיניות הנוכחית של ישראל כאשר הוא מדקלם סיסמאות שעוצבו על ידי מומחי תקשורת לא מוכשרים במיוחד. ההצהרה שחיזבאללה היא אל-קאעדה ונסראללה הוא בן-לאדן, עליה הוא חוזר באופן כפייתי, מסכמת היטב את המדיניות שלנו בימים אלו: נקמת דם הבאה לידי ביטוי במצוד סיזיפי, אינסופי, נטול יצירתיות וחסר תוחלת.

שום הישגים ממשיים לא יושגו עד שנתחיל לחשוב מחדש על מדיניותנו ביחס לבעיית הטרור ככלל, ולא רק ביחס לחיזבאללה ולנאסרללה. ניסינו להיאבק בארגוני טרור ביד קשה, ונכשלנו. ניסינו להתפשר איתם במשא ומתן, ונכשלנו. ניסינו כיבוש, ונכשלנו. ניסינו נסיגות, וכרגיל, נכשלנו. הסיבה לכך היא פשוטה: אף אחד מהמהלכים האלה לא ניסה – ולכן גם הצליח – לשבור את האויב האמיתי: מערכת הטרור, שהיא רשת של גופים וארגונים שפועלים על סמך ההנחה היא שפגיעה באזרחים כדי להפעיל לחץ על מדינות או לפגוע במוראל הלאומי של אזרחיהן היא פעילות אפקטיבית ולגיטימית. אנו לכודים בזרועות המערכת הזאת כבר עשרות שנים, וכל נסיונותינו להגן על עצמנו ממוראותיה נכשלו. סביר להניח שלא נצליח להשיג שום שינוי משמעותי גם במלחמה הנוכחית, מכיוון שאנחנו לא מצליחים להשתחרר מהתפישות שהובילו אותנו למצב זה מלכתחילה. גם הפעם אנחנו לכודים באותה תפישה שגויה שעל פיה היריב שבו אנחנו נלחמים הוא ארגון ספציפי שמעוניין אך ורק בהשמדתנו. לכן, גם הפעם נופתע כשהטרור יסרב להיעלם. ומדוע שיעלם? הפסד של ארגון טרור אחד רק מעביר את מוקד העימות לארגונים אחרים, או למדינות אחרות. המערכת כשלעצמה לא נפגעת מכך במידה משמעותית.

חלק חשוב בחוסר ההבנה שלנו את תופעת הטרור קשור לנטייה לשכוח שישראל אינה המדינה היחידה באזור שסובלת ממערכת הטרור. מצרים סופגת בשנים האחרונות פיגועים קשים, בעיקר מידי האחים המוסלמים. ירדן נאלצה לצאת למלחמה בפת"ח שאיים להשתלט עליה, והיא היתה מפסידה בה אלמלי עזרתה של ישראל. אולם היתה זו לבנון, הדמוקרטיה השלווה בעבר שמצפון, ששילמה את המחיר היקר ביותר. היא נקרעה במשך עשרות שנים על ידי מלחמת אזרחים, נכבשה שוב ושוב על ידי ישראל וסוריה, והיא מאוימת תמידית על ידי ארגוני טרור, מיליציות חמושות וצבאות זרים. הניסיונות להקים מחדש מדינה נורמלית שבה פחד מוות אינו המצב הטבעי היוו ניצוץ של תקווה בימים של אלימות מתמשכת בכל האזור; ועכשיו, שוב, הגשרים שנבנו בכסף רב, כבישי ביירות המשופצים, נמלי הים והתעופה, כולם עולים באש. לבנון המסכנה, שחשבה שהיא יכולה לקנות שלום מהחיזבאללה במחיר ריבונותה בדרום גילתה, בדיוק כמונו, שנסיונותיה נדונו לכשלון. מבט קצר במדינות שמסביבנו הוא כל מה שנדרש כדי להזכיר לנו שאנחנו לא היחידים שמפסידים במאבק בטרור: כמעט אף מדינה לא מצליחה בכך, מכיוון שהוא חזק מכל מדינה בודדת.

אולם מערכת הטרור היא אינה כל יכולה. היא תלויה בקיומן של מדינות שיתמכו בה, יצידו אותה, ויעניקו לה מקלט. בהיעדר מדינות כאלה, היא תאלץ לסגת מהאזור, או לפחות תחלש משמעותית. הדרך היחידה שבה ניתן לנצח אותה היא על ידי יצירת קואליציה רחבה של מדינות אשר יש להן אינטרס בהכנעתה, תוך ערעור הלגיטימיות הציבורית שלה. קואליציה מסוג זה צריכה להיות חזקה, ממומנת, בעלת תמיכה רחבה ויכולת עמידה במאבק ממושך. ישראל, כמעצמה אזורית, חייבת לקחת בה חלק מרכזי, ובלעדיה היא נדונה מראש לכשלון. כמדינה בעלת הצבא החזק ביותר באזור שפעולותיה, כמעט ללא יוצא מהכלל, זוכות לגיבוי וסיוע אמריקאי, אנחנו מוקד כוח אזורי אשר מעטים משתווים לו. יחד עם זאת, מדיניות החוץ והבטחון שלנו מהווה גורם מרכזי בהתחזקות הטרור בעשרים וחמש השנים האחרונות, והיא מונעת מאיתנו את היכולת להשתתף במאמץ אמיתי לחיסולו. לא נוכל לקחת חלק בקואליציה כנגד הטרור כל עוד אנחנו ממשיכים להוות תמונת ראי שלו, כאשר אנחנו פוגעים בתשתיות אזרחיות והורגים מאות חפים מפשע בשטחים ובלבנון. הנסיון להצדיק פעולות אלו אינו מעניין ואינו רלוונטי: היכולת של ישראל לגבש חזית שתוכל להכריע את הטרור תלויה ביכולתה להציג עצמה כנקיית כפיים. נסיון לעשות זאת כרגע יתפש כבדיחה תפלה.

האם יש בכלל טעם בנסיון כזה? לדעתי, יכול מאוד להיות שמהלך כזה ישנה את תמונת המצב האזורית. חלק נרחב ממדינות ערב, עם כל שנאתן לכיבוש/לציונות/ליהודים/לאמריקה (בחרו כאוות נפשכם), עייפות מהטרור. האמריקניזציה, אל ג'זירה, החלומות לצאת מהנחשלות וליצור חברות דמוקרטיות משגשגות, כולם מרחיקים את העמים הערבים מהסובלנות והתמיכה שהפגינו בעבר כלפי הטרור. הוא הולך והופך ללא פופולארי. תקשיבו למה שללבנונים יש להגיד. תקראו בלוגים מהעולם הערבי. תקשיבו למנהיגים ערבים: סניורה, מובאראק ועבדאללה היו שמחים אם הוא היה נעלם. לא בטוח שכולם יתמכו במהלך כזה, אולם זו שאלה שרק הזמן והמומנטום יוכלו לענות עליה. נוכחותה של ישראל כגורם שנתפש כאלים, אכזרי וחסר כל רצון להגיע להסדר (מישהו זוכר את ההצעה הסעודית?) מעניקה לגיטימציה לארגוני הטרור, אולם שינוי מדיניותה של ישראל יכול לגרום למומנטום משמעותי בדעת הקהל הערבית.

שינוי מדיניות מסוג זה יכול לסייע גם בגיוס תמיכה בינלאומית. ארה"ב ואירופה סובלות גם הן כבר שנים רבות מהטרור, שהחל בעשור האחרון לפגוע בהם בביתם, בסדרה של פיגועים בעלי השלכות מחרידות. חוסר היכולת שלהן לחסל אותו נובעת במידה רבה מכך שבסיסי ההצטיידות וקווי האספקה המאפשרים לו לפעול נמצאים באזורנו הכאו