המלחמה המתנהלת בימים אלה בשתי חזיתות, בדרום ובצפון, מתרחשת באזורים מהם ברחה ישראל באופן חד-צדדי, אבל בלי להינתק מהם באמת: שוב ושוב נגררת ישראל להתמודד עם תוצאות נסיגותיה, וביניהן גם שחיקת כושר ההרתעה של צה"ל. המציאות המתגלה אינה צריכה להפתיע איש. הכתובת הייתה על הקיר, האזהרות ניתנו במועד, הערכת הסיכונים הוצגה לציבור, אבל נדחתה בזלזול ובטענה שמדובר ב"הפחדה". משמעון פרס לדוגמא במישור הפוליטי ועד אריה גולן למשל בתקשורת "הממלכתית" (שגם היא בדרך כלל פוליטית חד-צדדית) לא היתה נכונות לבחון תסריט שונה מתסריט "המזרח התיכון החדש" מבית-מדרשו של שמעון פרס; של "אנחנו פה והם שם" של אהוד ברק; של "מדינה שכיף לחיות בה" של אהוד אולמרט. שוב ושוב הוכח שאין ממש בהבטחות, ואלה התנפצו בזו אחר זו.
חזון אוסלו של פרס-ביילין הוביל באופן בלתי נמנע וצפוי מראש למלחמת אוסלו, שממנה הזהירו בעוד מועד כל מי שקראו את הכתובות שעל הקיר. המפץ התרחש בסוף כהונתו הקצרה והכושלת של ברק כראש ממשלה, שגם הוציא את צה"ל מלבנון באופן שפירותיו הבאושים והצפויים נראים לעין כל, וגם הציע את לב הארץ ואת מחצית ירושלים לרב-המחבלים ערפאת ונענה במלחמה. השם הערבי "אינתיפאדה" ממשיך לככב, רק כדי להימנע מלהכיר ולנהוג במלחמה כבמלחמה, מלחמת אוסלו. ה"הינתקות" של שרון וחלילה ה"התכנסות" של אולמרט עלולות עוד להחמיר את המצב. בימים אלה מתנהלת מלחמה הראויה לשם מלחמת אוסלו השנייה. כקודמתה היא פרצה כאשר נגוזה האשליה שניתן לחיות בצדו ובצלו של ארגון טרור רצחני (אש"ף/חמאס או חיזבאללה) לאורך זמן בלי להיפגע.
על רקע זה כדאי לקרוא שוב את מאמרו של אלוף בן ב"הארץ" (06.07.06) תחת הכותרת "דרוש נסראללה". הכותב לא צפה את מה שהתרחש כעבור ימים אחדים, ולכן כתב את המשפטים המנותקים הבאים: "ברגע שהחיזבאללה השתלט על דרום המדינה והתחמש באלפי קטיושות ורקטות נוצר מאזן הרתעה יציב משני עברי הגבול. יציאת צה"ל מלבנון ב-2000 התאפשרה לא רק בגלל תעוזתו של אהוד ברק, אלא גם בזכות מנהיג החיזבאללה, חסן נסראללה, המקיים "חוק אחד ונשק אחד" בצד השני. נסראללה שונא את ישראל ואת הציונות לא פחות ממנהיגי החמאס, מחוטפיו של שליט ומחוליות הקסאם. אבל בניגוד להם - לו יש סמכות ואחריות, ולכן התנהגותו רציונלית וניתנת לחיזוי סביר. בתנאים הקיימים, זה הכי טוב שיש. החיזבאללה שומר על השקט בגליל יותר מששמר עליו צד"ל הפרו-ישראלי".
כאשר בוחנים כיצד הגענו למצב זה (של "דרוש נסראללה", או שערפאת יילחם עבורנו בטרור "בלי בג"ץ ובלי בצלם") אין מנוס מלשאול שאלות רבות שהתקשורת "החוקרת" נמנעה ונמנעת מלשאול. דוגמאות:
כיצד התאפשרו במשך שנים התעצמותו של חיזבאללה וצבירת הטילים על-ידו, המכבידים על יכולותיה הצבאיות של ישראל ומשבשות את אורח החיים של אזרחיה? מובן מדוע מצדדי הבריחה מלבנון נטו להמעיט בחשיבות האיום. לא מובן מדוע השתתפה התקשורת ומשתתפת גם כעת בקשר השתיקה בעניין זה.
מדוע פעולות צה"ל במסגרת מלחמת אוסלו השנייה מתבצעות כאילו עומד לרשותו כל הזמן שבעולם? האם המסר שמשדרת ישראל הוא שעל העולם לעצור בעדה? הרי אילו היתה הפעילות מתבצעת בנחישות שבה פעל צה"ל אשתקד (הגירוש מגוש קטיף) ניתן היה להשיג הישגים משמעותיים יותר לפני שתיכפה הפסקת אש.
כיצד שוב עומדת מדינת ישראל על מישור אחד עם ארגון טרור? לפני 13 שנים נחתם הסכם אוסלו בין ממשלת ישראל לבין ארגון הטרור לשחרור פלשתין כולה, ורבין וערפאת התייצבו כשווים לטקס בוואשינגטון. התקשורת פיארה ורוממה את הטקס על מדשאות הבית הלבן, אבל לא נתנה ביטוי לרגשותיהם של ישראלים רבים שהרגישו בושה והשפלה לנוכח המעמד. גם שפת גופו של רבין שידרה מבוכה ואי-נוחות. היום מוצגת המלחמה כמאבק בין "הצבא החזק ביותר במזרח התיכון" לבין ארגונו של נסראללה, כאשר שוב המחבל התורן מקבל במה נרחבת בתקשורת "הממלכתית" הישראלית כדי לאיים על אזרחי ישראל ולהשפילם.
מדוע לא מוזכר שמו של הנווט השבוי רון ארד בהקשר של חילופי שבויים עם סיומה של מלחמת אוסלו השנייה?
מדוע לא נתבע אהוד אולמרט לחזור בו מתוכנית ה"התכנסות" המהווה רוח גבית לטרור שמולו נאבקת ישראל?
למרות שאנו בעיצומה של מלחמה, אין מנוס מלהזכיר לנביאי השקר שהערכת סיכונים מראש חוסכת הרבה דם, יזע ודמעות.
* ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי בשנים 2001-2005
מלחמת אוסלו השניה
רון בריימן
18.7.2006 / 9:14