פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חנה בבלי, גרסת 2.0

      מה לא לשלוח במייל, איך מחמיאים למי שעברה ניתוח פלסטי, ואילו שאלות לא לשאול. נימוסים והליכות: עדכונים ותוספות

      בריאן ויליאמס, אחד העיתונאים הבכירים של רשת אן-בי-סי האמריקאית, שוחח לפני כחודש וחצי בתוכנית האירוח של קונאן אובריאן על כללי ההתנהגות הקשורים באיי-פוד - מכשיר המוזיקה הנייד ששום ניו-יורקי שמכבד את עצמו לא ייתפס בלעדיו. עמית לעבודה התקרב אליו במסדרון, סיפר ויליאמס, וכשדרכיהם הצטלבו טרח לשלוף מאוזנו את אחת האוזניות של המכשיר. "הבנתי שזכיתי לכבוד עליון", אמר באירוניה. אכן.

      בשבועון "ניו יורק" מסוף יוני, בכתבה שמתיימרת לנסח את "המדריך האורבני להליכות ונימוסים", מובאות דרגות ההתנתקות מהמכשיר - בהתאם לדרגת החשיבות של המפגש. עמיתו של ויליאמס יכול היה רק להנמיך קצת את הווליום, או לעשות עניין מזה שהוא לוחץ על כפתור Pause. בהחלט כבוד.

      האיי-פוד אינו המכשיר החדש היחיד שחדר לעולמנו. התקשורת האינטרנטית: אי-מייל, מסנג'ר, איי-סי-קיו; הטלפונים הסלולריים והמחשבים הניידים; הבוטוקס, הקולגן ושלל הניתוחים הפלסטיים; אימוני הכושר המשתכללים וטיפולי הפריון המתקדמים - כולם חלק ממרקם החיים העכשווי. אבל כמו תמיד הטכנולוגיה הקדימה את האתיקה. במלים אחרות, עכשיו, כשאפשר לצלם את רגע יציאתו לעולם של תינוק ולשגר כמעט ישירות את הלידה לכל הידידים הפזורים על הגלובוס, האם זה אומר שבאמת צריך לעשות את זה?

      הכללים שמנסח המדריך של "ניו יורק" הם בשלל נושאים: "איך מגיבים אם מישהו אומר משהו גזעני באירוע חברתי?" (חובה להגיב, "התעלמות מאמירה כזאת רק תגביר את ההנג-אובר בבוקר שלמחרת"); "כיצד מפסיקים התכתבות פלרטטנית ושנונה באי-מייל?" (כמו בחיים, "המעוניין אולי ינסה לקדם את זה לשלב הבא והלא מעוניינת תיאלם מבלי להסביר מדוע"); "האם מותר לגעור בילד שאינו שלך כשהוריו בסביבה? ("זה כמו לשפר למישהו תנוחה בשיעור יוגה כשהמורה נמצא", כלומר, לא).

      במקום לא מנומס כמו ישראל, ובמדיה החדשה המורדת בכללים הישנים, פזורים עוד ועוד מוקשים בדרכי ההולכים בתלם. זהו ניסיון להלך ביניהם.

      הכל נייד

      קרה שנכנסו אליכם הביתה תוך כדי שיחה בטלפון הנייד? ישבתם פעם בפאב עם מישהו שכל הזמן שלח הודעות טקסט למישהו אחר? זה עיצבן אתכם? אתם לא לבד.

      להחריד מתים מרבצם

      נכון, זה בטח לא מפריע להם, ובכל זאת אין לדבר בטלפון הנייד בבית קברות. באתר של מיקרוסופט אפשר למצוא את עשרת הדיברות של העולם הסלולרי; לפי האתר, מלבד בית הקברות אסור לדבר בסלולרי גם במעלית, בספרייה, במוזיאון, במסעדה, בתיאטרון, בחדר ההמתנה אצל הרופא, בבית כנסת, מסגד, כנסייה או מקדש, באוטובוס ובחדר מיון.

      נדמה שבישראל האיסור לשוחח באוטובוס ובחדר ההמתנה הוא גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה (בהתחשב בעובדה שגם לוויות אינן חסינות כאן). בכל מקרה, מדגיש האתר, "לעולם אל תנהלו שיחה אישית בציבור". ביפן, שבה קוד אתי חזק בתחום הזה, זה שבע שנים שכבר לא מדברים בסלולרי ברכבת התחתית. מותרים רק מסרי אס-אם-אס. בבית הקפה "תולעת ספרים" בתל אביב מורה שלט שאסור לדבר בסלולרי (אבל מותר לעשן).

      מי ברחוק?

      בניו יורק הועלתה הצעה לאסור על נהגי מוניות באופן מוחלט לדבר בסלולרי. ברשות הצרכנים בשיקגו הוחלט כי נוסע יכול לבקש מהנהג להפסיק לדבר בנייד, הן מטעמי בטיחות והן משום שזה לא מנומס. בארץ נשמעו תלונות דווקא מצד נהגים על נוסעים היושבים מאחור ומדברים בסלולרי במשך כל הנסיעה.

      יש אכן משהו גס רוח בכניסה למונית בעיצומה של שיחה, והמשכה בפנים, בקולי קולות, תוך התעלמות מופגנת מהנהג. אבל אם זה עוזר להתגבר על תוכניות העצות האינטימיות שהנהג כופה על נוסעיו לשמוע, זה אולי פתרון אפשרי.

      הודעה אחרי הצפצוף

      על הצג כתוב שקיבלת שיחה ממספר מזוהה, אבל בתא הקולי אין הודעות. האם צריך להתייחס למספר שעל הצג כאל הודעה? לא. לפעמים המספר נלחץ בטעות, לפעמים המתקשר רצה רק לברר עניין קטן. ומן הצד השני - לא נכון להניח שאתם רשומים בספר הטלפונים של מושא השיחה שלכם ושמכם מופיע אצלו על הצג. אם אתם רוצים שיחזור אליכם, השאירו הודעה.

      ומה אם התקשרתם והשיחה שלכם נהפכה לשיחה ממתינה (גם בטלפון קווי)? לפי תמי לנצוט-ליבוביץ', מומחית לנימוסים ומחברת "סיוויליטי: המדריך להתנהלות חברתית", צריך לנתק מיד, אלא אם העניין דחוף או חשוב במיוחד. במקרה כזה אין ברירה אלא להתמיד ולהישאר על הקו עד שיענו. ומי שנמצא בצד השני צריך לעבור קצרות לשיחה שמחכה לו.

      מי אוהב אותך יותר ממני

      הרינגטון נהפך לכלי ביטוי אישי. או-קיי. רק תנמיכו. במיוחד את צליל קבלת האס-אם-אס שמוגבר לעתים בעוצמה שיכולה להקפיץ אדם מעורו.

      לא צריך בול

      למי שייכת המלה האחרונה בהתכתבות אי-מייל: שאלתם, השיבו, הודיתם - האם יש צורך במייל נוסף של "על לא דבר"? לא. ועוד שאלות חשובות, להלן:

      סתם בצחוק :)

      מאיזה גיל אסור להשתמש בסמיילי (או כל סמל אחר) בהתכתבות אלקטרונית? דרור פויר, עורך "מסע אחר" היום ולשעבר עורך המוסף "קפטן אינטרנט" ב"הארץ", חושב ש"גיל 17 הוא המקסימום". גם הקיצורים - cu במקום see you או 2b במקום to be - מיותרים במקרה כזה, ובכלל הם קצת פאסה באי-מייל. "אבל מה שהיה פאסה באי-מייל הוא טוב לאס-אם-אס", שבו המקום מוגבל.

      סליחה!!!

      בפורום הליכות ונימוסים ב-Ynet שאלה אחת המשתתפות, האם "אין אייקון של סליחה? רק אני לא מוצאת? או שזה אופייני לישראל?". אורנה ורניק, מנהלת הפורום, אומרת שיש סימן. אבל "יש גם סימן של בוקס. ראיתי את זה ונדהמתי. זה כל כך אלים. לדעתי, גם לא צריך להשתמש בסימני קריאה. זה צורח לי בעיניים".

      אם יש לך דם מסוג O

      "ניתקתי קשרים עם אנשים ששלחו לי מכתבי שרשרת ובקשות לתרומות", מספר פויר. הכותבת, למשל, קיבלה פעם מכתב המבקש תרומה מבעלי סוג דם מסוים. כשהתקשרה לתרום, אמרה לה אם אבלה שהילד הנזקק מת כמה חודשים קודם. בדיוק בגלל מקרים כאלה הקים חנן כהן את האתר "לא רלוונטי" ובו הוא בודק את אמיתותם של כל מכתבי השרשרת ושמועות הדואר האלקטרוני. בין השאר יש באתר סרטון אנימציה בריטי, שבו אומרת אחת הדמויות: "אין שום ילד חולה סרטן מהתוכנית 'הגשימו לי משאלה', המבקש תרומה. הוא ביקש כשהיה בן שבע. הוא כעת בן 35 ובריא. הוא מתחנן שתפסיקו לשלוח לו גלויות וברכות החלמה מהירה".

      קיבלתי, תודה 1

      בגיליון הראשון של "קוקיז", עיתון אופנה לאמהות, פורסם מכתב גלוי של רווקה לחברתה, אם חדשה. בין היתר היא מבקשת, במקרה שהחברה תשלח לה תמונות של ילדיה והיא לא תצליח לפתוח את הקובץ - "אנא אל תשלחי לי תוכנה מיוחדת לפתוח את התמונות". שליחת תמונות לתיבה פרטית היא בכלל בעייתית. "שולחים לך תמונות ששוקלות 4 מגה, סותמים לך את התיבה, ואי-מיילים של אחרים חוזרים כי אין מקום", אומר פויר. "לדעתי, גם לא צריך לשלוח סרטונים. בשביל זה יש אתרי סרטונים באינטרנט. עדיף לשלוח לינק. והכי מעצבן ששולחים לך מצגות פאוור פוינט אין-סופיות".

      קיבלתי, תודה 2

      לפני ששולחים אי-מייל אין צורך להכריז באוזני הנמען שעומדים לעשות זאת, ובהחלט אין צורך לצלצל כדי לוודא שהוא הגיע. אם הוא לא חזר אליכם, הוא הגיע. ועוד עצה - את כתובות הדואר של הנמענים כותבים בשורת ה-Bcc ולא בשורת ה-Cc, כדי לא לחשוף את הכתובות של כולם לספאם ולנודניקים.

      יוצאים קבוע

      בספר "כיצד להתחתן אחרי גיל 35" (הוצאת הארפר קולינס) מציעה המחברת הלנה האק רוזנברג תוכנית עסקית שלמה לרווקה במצוקה. אבל, היא אומרת, אם את מבקשת עצה אחת ויחידה: מוכרחים להשתמש באתרי ההיכרויות באינטרנט. ברור. אלא שגם סביב הרומנטיקה און-ליין מתעוררות אי הבנות. למשל, כמה זמן אחרי שהתחלת לצאת עם אדם שהכרת באינטרנט צריך להוריד את המודעה האישית שלך מהאתר? "חודש זה זמן סביר", אומרת ורניק, מנהלת הפורום לנימוסים. "זה אמור להספיק כדי לתהות על קנקנו של חבר חדש".

      זה אני בבר מצווה

      עוגה בפרסומת תמיד נראית טוב יותר מאשר על המגש בבית. האם הדבר תופס גם לתמונות באתרי שידוכים? ורניק חושבת שצריך לשים תמונה עכשווית ועדכנית. "אחרת בפגישה המתעניין ירגיש מרומה", היא אומרת. "צריך לשווק את עצמך", היא מודה, ובכל זאת להקפיד על אמת בפרסום.

      האתיקה של האסתטיקה

      אפשר לערער על הצורך במרוץ אחר הנעורים, אבל לא על כך שהוא קיים ויוצר פחים רבים שאפשר ליפול בהם:

      תתחדשי על הציצי

      עמיתה לעבודה עברה ניתוח פלסטי. להחמיא או להתעלם? להחמיא, אומרת תמי לנצוט-ליבוביץ, אבל לא באופן ישיר. "אם מישהי עשתה שינוי בפניה, אפשר לומר 'את נראית נפלא. עשית משהו בשיער?'" אם קשה לכם עם העמדת הפנים, אפשר לוותר על החלק השני של המשפט, ולהסתפק במחמאה.

      מיני, ביקיני וכפכפים

      אם אתה עובד ברפת, אתה יכול לבוא לעבודה במכנסיים קצרים. בכל מקום אחר זה לא מומלץ. אפשר לוותר גם על מיני קצרצר, וזה חל על נשים בכל הגילים. ורניק מציעה לעולם לא לבוא לראיון עבודה במכנסיים ארוכים וסנדלים. "אנשים מתלבשים עד הנעליים", היא אומרת. היא אישית גם לא מכירה שום ארגון שמקובל להגיע אליו בגופייה עם כתפיות ספגטי. אז אמנם אשת שר חוץ לשעבר של ישראל באה לפגישה דיפלומטית בגופייה, עם חזייה מבצבצת מתחת, וכפכפים לרגליה. ובכל זאת, אפילו בישראל כבר יש כמה כללים של לבוש.

      בכיתה עם פופיק

      יש ויכוח אם ילדות יכולות לבוא בחולצות בטן לבית הספר. יש כאלה שחושבים שלילדות קטנות מותר, הן רק ילדות. משרד החינוך קבע אחרת, אומרת ורניק. "טאבו מוחלט על חולצות בטן", היא מודיעה.

      מישהו לרוץ אתו

      איך מסמנים לאדם בחדר הכושר שיירד כבר ממכשיר שהוא תופס זמן רב? "למכון צריך להיות תקנון", אומרת לנצוט-ליבוביץ', "ניגשים למאמן או האחראית ומבקשים שהוא ידאג לכם".

      קשרים בשיער

      זה שנים שאת מסתפרת אצל אותו ספר, ולעבודה באה מישהי עם תספורת ממש מוצלחת. את רוצה לנסות את הספרית שלה, אבל לא לפגוע בקבוע שלך. "צריך להגיד לו", אומרת לנצוט-ליבוביץ', "אסור לשרוף גשרים". הניסוח תלוי בדובר, אבל רוח הדברים היא "אני בטוח אשוב אליך, אבל אני רוצה רק לנסות משהו חדש", וכו'.

      המשפחה האלטרנטיבית שלי

      פריצות הדרך בתחום הפריון ושינוי הסדרים החברתיים חושפים הורים למבול של הצקות:

      נו?

      זוג נישא. חלפו כמה שנים ועדיין אין עולל. האם מותר לרחרח, לשאול אם הם עוברים טיפולים? במלה אחת: לא. לנצוט-ליבוביץ גם ממליצה לאנשים שפגשו אשה בהריון מתקדם לא למהר לברך אותה כשהם נפגשים בשנית וכרסה כבר לא בין שיניה, אלא לחכות לבשורה מפיה. וככלל, לעולם לא לשאול מישהי אם היא בהריון.

      למי הוא דומה

      לכל התוחבים את ראשם לעגלת התינוק במטרה לגלות למי יש גנים חזקים, דעו שיש היום כל מיני אופציות: אולי התינוק דומה לתורם הזרע, אולי לתורמת הביצית, אולי לאמו הביולוגית.

      לאבא שלי יש סולם

      יופי לך, אבל לרבים מהאבות בגן אין סולם, ולחלק מהילדים אין בכלל אב. כך למשל, בגן אחד בתל אביב, שבו 30 ילדים, לפחות שש מהאמהות הן חד-הוריות. עוד הורים בגן הם זוג הומואים שמגדלים את ילדיהם המאומצים, והורים במשפחה שאימצה, בנוסף לשני ילדיה הביולוגיים, ארבעה ילדים שלכל אחד אבא אחר, וכן ילדה שלה ולאחותה אב אחד, אך אמהות שונות. אז למה בכל יום שישי זימרה הגננת "מי אוהב את השבת? אמא ואבא"?

      זה לא עושה לך חשק?

      באתר של אוניברסיטת קליפורניה העוסק באימוץ יש רשימת שאלות שהורים מאמצים מבקשים שלא ישאלו אותם. "הכל בסדר אצלה?" היא אחת מהן. עוד אחת היא, "האם אינכם מפחדים שהאם תבקש את התינוקת חזרה?" זוג לסביות שמגדלות ביחד ילד שהרתה אחת מהן בעזרת תרומת זרע לא מעוניינות לענות לשאלה, האם לאחרת לא מתחשק גם להרות ולא לשאלות על רגשותיה כלפי הילד. אפשר להניח שבתהליך הארוך של האימוץ, ובהחלטה להביא ילד למשפחה אלטרנטיבית, השאלות האלה כבר עלו בדעתם של ההורים.

      השקט שנשאר

      כשמישהו מספר שהוא מאומץ, רצוי לא להגיב בשתיקה נבוכה - כפי שקרה לעידן שמי, אחד המתמודדים ב"כוכב נולד 4". כשסיפר, באחת התוכניות הראשונות, שהוריו אימצו אותו בברזיל, המראיין הלא-נראה שלו נאלם דום, והשתיקה נשמעה היטב בטלוויזיה. "כן, זאת בדרך כלל התגובה שאני מקבל", צחק שמי.

      התחלה טובה

      "יותר דמעות נשפכו על העדר הנימוסים של האדם מאשר על העדר המוסר שלו", אמרה פעם הסופרת הלן האתאווי וצדקה. נימוסים הם לא חזות הכל, אבל הם התחלה טובה.