שמעתי שבאיזו תוכנית בערוץ 2 מחפשים להקות Pאנק ישראליות בעקבות "שיגעון הפאנק-רוק החדש". זה נכון? תודה לאל, יוסלס איי.די ושערוריית אקזיט שלהם הפנו את תשומת ליבם של רבים לדבר הזה שנקרא "פאנק". אתם יודעים, זה שאמרו עליו איזה שמונים מיליון פעם שהוא מת. זה שפעם אנשים הכירו בזכות הסקס פיסטולז והיום המוני ילדים חושבים שהוא מילה נרדפת לגרין דיי. זה שנמצא בכל כך הרבה ז'אנרים – פוסט פאנק, אלקטרו פאנק, Pאנק-Fאנק – אבל באף אחד מהם אינו מתומצת ומדויק כמו הדבר עצמו. אוסף הלהיטים החדש של הראמונז יעשה בית ספר למי שלא מכיר אותם עם כמה מאבות המזון של התחום.
מבלי להתיימר אפילו לסקר עשירית מהתרחשויות הפאנק האינסופיות שגועשות בעולם, כשתקשורת המיינסטרים אינה מודעת אליהן בגרוש, הנה הזדמנות להפנות את תשומת לבכם לכמה פרקים קטנים ועדכניים. אלה לא להקות פופ-פאנק, אין להן אמ.טי.וי, אין להן אלוהים (או שיש, אבל הוא מפתיע), לא כותבים עליהן בפיצ'פורק והסאונד שלהן אינו מלוטש ונוצץ – אם כבר הוא מזכי
Live Fast Die Bandana Thrash Record
הלהקה הזאת, שבסיסה בברוקלין, היא עוד ילד ממזר, שנולד לג'יג'י אלין המנוח, המלך הבלתי מעורער של כל חלאות הרוק באשר הן. האיש שמרח לעצמו חרא על הפנים בהופעות, הקיא על הקהל, אהב אלימות, ניהיליזם, רצח ואונס. ברור שלידו ליב-פאסט-דיי נשמעים כמו ילדים טובים ומנומסים, אבל ההשפעה שלו ניכרת. הסאונד שלהם נשמע כמו הסטוג'ז עם מגברים מלאי בוץ, הגיטרות והשירה פשוט שורטות את האוזניים, ולא חסרות פה מלודיות המנוניות ועם זאת נטולות חנופה. "Amputated", למשל, הוא ממש מפגש בין "ג'וני בי גוד" ל"Sheena is a Punk Rocker" של הראמונז.
הם שרים על סרטי סנאף, הפרשות ובירות ויש להם שמות שירים כמו "Art is Faggotry". זה די מצחיק אם מתייחסים לזה בתור בדיחה, וממש לא מצחיק אם לוקחים אותם ברצינות. קשה לדעת מהי הגישה היותר נכונה , אבל המוזיקה פגז.
ליב פאסט דיי, "Bandana Thrash Record"
(Dead Beat Records/Sshaking Records)
אל תפספס
DC Snipers Missile Sunset
אחד מאלבומי הבכורה הבני-זונה של השנה. הדי.סי.סנייפרז, מניו ג'רזי ולונג איילנד, הם תשלובת קטלנית של כל טוב, מכל תקופת רוק אפשרית. הם כותבים ושרים כמו הניו יורק דולז, ומדי פעם משחילים גם גיטרות גלאמיות שמזכירות אותם; יש להם אורגן סיקסטיזי שמזכיר מייד את אווירת הגראז' הפסיכדלית של הפאזטונס המופלאים; יש בהם קורטוב ארטיות בסגנון הפוסט-Pאנק של גיינג אוף פור. הם עומדים בשורה אחת עם מי שרבים מחשיבים לגדולת להקות הגראז' של העשור הנוכחי, The Black Lips.
הדי.סי.סנייפרז לא פוחדים להיות מטופשים, עם אנרגיות משוחררות וכיפיות בטירוף, או שיר שבו הם כמעט ורק חוזרים על המילים "Soviet Union", טקסטים כמו "Get Awesome on the Street", ו-All Humans are Garbage" ", ה-המנון של התקליט, שמעבר למילים המוצדקות למדי, פשוט יאחד את כל חובבי הז'אנרים האפשריים לשירה אדירה בציבור.
די סי סנייפרז, "Missile Sunset"
(Dead Beat Records/Sshaking records)
אל תפספס
Throbbin' Urges Throbbin' Urges
הטרבלים של הלהקה הזאת פתוחים עד הסוף. מבין השמות ברשימה הנוכחית, הת'רובין ארג'ז ממישיגן הם בעלי הסאונד המזוהם ביותר. "טינופת" היא ממש אנדרסטייטמנט מעודן עבורם. רוב אלבום הבכורה החדש שלהם הוקלט על שמונה ערוצים, והוא פשוט נשמע כמו מפלצת שכלואה בתוך טרנזיסטור. התוצאה מלהיבה לפרקים ומטרידה בחלק מהזמן. יש פה שירה, שמזכירה לי במידה את הסייקובילי של לוקס אינטריור מהקראמפס, יחד עם דיסטורשנים מרושעים סטייל Guitar Wolf ואנרגיות רעבות ונטולות פשרה א-לה Dead Boys. אין פה שירים מדהימים; רובם בסיסיים מידי לטעמי ולא ממריאים, אבל הת'רובין ארג'ז הם הבטחה, ששווה לבדוק ולו בשביל ה(אובר)דרייב ההיסטרי והראשוני שלהם. שלושת האלבומים האחרונים, אגב, מיובאים לארץ ע"י חברת הגראז'- רוקנ'רול המקומית והחדשה, Sshakng recordsS.
תרובין ארג'ס - "Throbbin' Urges"
(Dead Beat Records/Sshaking records)