הכתובת הייתה על הטיל

למרות שהבכירים התריעו, גם שהטיל שנחת בבסיס "ההוא" במירון ולא הותיר מקום לספקות, המשיכו סיורי הגבול לנוע. לא תמיד על פי ההנחיות הברורות של מפקדי השטח והאזור. מזה שבועות שמידי פעם מופיעה כותרת זעירה על עניין החשש מחטיפות וחימום הגזרה. במקביל, מפקד אוגדת הגליל הכריז לא מכבר, כי לחיזבאללה אין הישגים בגבול הצפון. לאופוריה הזו נוסף השקט בחג השבועות. חג שנקבע בו שיא בתפוסת התיירות בצפון, כשבמטולה התקיים פסטיבל שירה שתפס תאוצה מאז הנסיגה מלבנון וכשבאתרי המים שטו בקייקים וכשלא היה ניתן למצוא מקומות לינה. הכל היה כל כך פסטורלי: קטיף דובדבנים, ניצני פירות הקיץ והרבה טיולי שטח בין הרים ובין סלעים, עם הרבה מנגלים ואירועים.

והיום, יהיה מי שיאמר שגם השקט הזה היה הטעייה מכוונת מבית החיזבאללה, רגע לפני הסערה שהחלה ביום שלישי השבוע.

בביתי שבהר צפייה שליד מטולה - שורה אחרונה באמצע, ממש מול הבופור - שמחתי בשמחת האנשי התיירות, אך לא נעלמה מעיני העובדה שמעבר לגדר החיים אינם כשגרתם. דווקא משום שאני נמצאת שם יומיים-שלושה בשבוע, קל לי להבחין בשינויים, וכל זה למרות שלא הייתי קמב"צ אוגדתי. כל מה שצריך זה עין של אמא ומעט אינטואיציה כדי להבין שלא הכל כשורה מעבר לגדר.

ומה ראינו? יותר משאיות מכוסות בברזנט קשיח נעות אל מה שהיו פעם מוצבי צה"ל בדרום לבנון. הן עולות בזחילה ויורדות במהירות, יותר רועים עם עדרים שרואים יותר טוב מכל אחד אחר מה שקורה בשטח שלנו ורצים לספר לחבר'ה. בעיקר ראינו מעט מאד תנועה של החיזבאללה קרוב מאד לגדר והרבה עשייה, מסתבר, כמה מאות מטרים רחוק יותר.

מהצד שלנו המשיכו המסיירים של צה"ל בשגרת החיים: האמרים בזוגות, קרובים יתר על המידה זה לזה (ולא כך קבעו ההנחיות), לעיתים ללא קסדות. השכפ"ץ הושלך לעיתים ברישול על גב הכיסא. והנשק? לא במצב היכון. מידי פעם הייתי עוצרת לידם, מביטה בדאגה והייתה אפילו פעם אחת שלא התאפקתי ואמרתי לאחד מהם שיחשוב שאמא שלו, בבית, בטוחה שהוא ממוגן בכל מה שצה"ל נתן לו, כדי שיחזור הביתה בשלום. ואם תרצו עדויות נוספות - אני פה, לשרותכם - חוקרי האירועים.

היה להם זמן הרבה זמן להתחמש ולהתארגן. כל סטודנט מתחיל בקורס הנוגע בטרור מול דמוקרטיה יודע, כי הפסקות אש הן בעצם הפסקות לצורך התחמשות והתארגנות מחודשת.

וכעת החזית כבר הולכת ופולשת ללב מדינת ישראל. היא לא מבחינה בין אזרחים וחיילים. אתמול נפגעו יותר אזרחים מחיילים. אין הוכחה כואבת מזו כדי להבין שהחזית עברה דירה אל תוך אזורים מאוכלסים בצפיפות ושהמבחנים הקשים עוד לפנינו.

החופשה הגדולה וימי העדנה לתיירות הצפון הסתיימו ברגע אחד, ביום ד' בבוקר, עוד לפני חלוף החופש הגדול. שמורות טבע רבות בצפון נסגרו: תל דן, בניאס, נחל עיון, נחל שניר והחולה. כן נסגרו הגנים הלאומיים במבצר נמרוד, בברעם, בחורשת טל, באכזיב ובתל חצור. כפר הנופש גונן פונה מאורחים ואוכלס בתושבים מקריית שמונה.

ומשהו שמוכיח יותר מכל כי השגרה יצאה לחופש: בנק לאומי ודיסקונט הודיעו שהסניפים בנהריה וקרית שמונה יהיו סגורים עד להודעה חדשה.

"התקופה הקרובה תהיה קשה עבור תושבי הצפון, אך חייבים להילחם מול האיום של חיזבאללה", אמר אתמול שר המשפטים. מכל מקום, אין מה להאשים את מי שלא מוכן לחכות במקלט. מדובר בימי החופש הגדול, ילדים הופכים לחסרי סבלנות בישיבה במקלט. ומי שנשאר - צריך לדאוג לו, כי בדרך כלל הנשארים הם חסרי הפרוטה, החולים, הקשישים והחלשים.

ולכם שם בירושלים ובקריה בתל אביב: אל תשכחו להשיב את גלעד שליט, אהוד גולדווסר ואלדד רגב לחיק המשפחות, שאינן יודעות מנוח.