וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

כמו חוט תיל על ציפור

אמיר עטר

10.7.2006 / 0:39

לרגל יציאת שלושת האלבומים הראשונים של Wire בהוצאה משפוצת, חוזר אמיר עטר לחלוק להם כבוד

הוצאתם המחודשת בעריכה דיגיטלית עדכנית של שלושת אלבומי המופת הראשונים של Wire, מהווה הזדמנות מצוינת בשבילנו לחזור ולבדוק מה עשה אותם כל כך טובים.
אלה שלושה אלבומים, שנוצרו תוך שלוש שנים, באמוק יצירתי, שגם Wire, וגם מעט מאד יוצרים אחרים הצליחו אי פעם לשחזר.

Pink Flag (שנת 1977)

כשהפאנק החל לפשוט ברחובות הממלכה המאוחדת, מספר רב של סטודנטים לאומנות, שבדיוק ירדו על איזו תיאורית דקונסטרוקציה פוסט-מודרנית של ז'אק דרידה לארוחת הבוקר, שמו לב שאותו ז'אנר מוזיקלי, ששובר ומפרק את מוסכמות ואת גבולות המדיום, בעצם מייצג בפועל בדיוק את אותו נושא אותו הם לומדים. חלק מאותם אנשים הלכו והקימו הרכבים מוזיקליים, שהשתלבו בסצנת הפאנק, והציגו את רעיונותיהם האומנותיים לא בגלריה או מוזיאון, אלא דווקא במועדון רוק'נרול.

כאלו היו גם חברי להקת Wire שהחלו את דרכם בקולג' לאומנות של ווטפורד. קולין ניומן, ברוס גילברט, גראהם לואיס והמתופף עם השם המעולה רוברט גוטובד (gotobed).
אלבומם הראשון התאפיין בסאונד פאנקיסטי ומהיר, עם שירים, שחלקם אינם ארוכים מדקה ורובם קצרים משתיים. שירתו של ניומן טיילה על הגבול בין הדקלום והצרחות, וטובלה במבטא קוקני בריא.
היטיבו להגדיר אותו חברי להקת מינימל קומפקט, שניומן הפיק את אלבומם "Raging Souls", כרואה חשבון מזמר בסרט הדוקומנטרי שנעשה עליהם, שנקרא גם הוא באותו שם.

הקטע הראשון, "Reuters", קטע יוצא דופן באלבום שמגיע לשלוש(!) דקות, דווקא פותח את האלבום בצורה איטית ואפלה. משם ממשיכים בחופזה ובאקורדים מהירים לקטעים מעולים כגון "Ex-Lion Tamer" (כן, מכאן הם לקחו את השם), "Lowdown" ו-"Three Girl Rhumba", שסביבו התנהל סכסוך משפטי עם להקת "Elastica" ש"השאילו" את ריף הגיטרה הפותח לשירם "Connection" (זה הסתיים בפשרה כספית מחוץ לבית-המשפט).

הרגעים המעניינים יותר באלבום הם דווקא הארוכים שביניהם, בין אם זה הקטע הפותח, רצועת הנושא או "Strange", שיר שמאוחר יותר זכה לגרסת כיסוי מיותרת בביצוע R.E.M., באלבומם "Document". הקטעים המורכבים האלו חוקרים באיטיות ובתחכום את גבולות הסאונד שלהם, גם מכיוון הפופ וגם מהכיוון המחוספס יותר.

"Pink Flag" מהווה בכורה מרשימה ומצליח להביא את הערך המוסף לז'אנר שלא ידוע יתר על המידה במגוונות.

Chairs Missing (שנת 1978)

רק שנה עברה ו-Wire הבינו ש"אין עתיד" הוא לא רק משפט, שממצה את הפאנק מבחינה אידיאולוגית, אלא גם מבחינה מוזיקלית. הם מבצעים קפיצת מדרגה בכל הנוגע לשימוש שלהם באפשרויות האולפן, מוסיפים לופים וקלידים, ונוקטים בגישה אחרת ופחות ישירה מזו שהייתה באלבומם הקודם.

Wire הוא אחד מהרכבי הפאנק הראשונים שעצרו רגע לחשוב, ולהבין שיש כיוונים אחרים אליהם אפשר לקחת את האנרגיות הנפלאות האלו. ממש כמוהם עשו באותה תקופה Gang of Four ו-Joy Divisionשהגיעו למסקנה דומה.

"Chairs Missing" מאופיין בסאונד מנוכר ונטול רגש, עם גיטרות חדות כסכין, מקצבים מונוטוניים והמון רעשי רקע. דוגמא מצוינת היא הקטע הפותח "Practice Make Perfect", שיר נטול מלודיה עם אקורדים חדים וקצובים, מהסוג שילוו את האלבום לכל אורכו, שרודף אותך עם הצחוק הפסיכוטי שמופיע בסופו. "Chairs Missing " הוא האלבום הכי עקבי ברמתו מבין השלושה, עם פנינים רבות כגוןFrench Film lurred", "Marooned", "Heartbeat", "From" the Nursery". ואם כבר דיברנו על פלגיאטים, כאן מופיע השיר " I Am the Fly", שעליו Elastica בנו את שירם "Line Up " בעוד אקט של מחווה\גניבה אומנותית מצידם.

גולת הכותרת של אלבום, היא ללא ספק "Mercy" שמזכיר בהתחלה מעט את Astronomy Domine של פינק פלויד, אך מתפתח באיטיות לסופת רעמים כבירה ומחשמלת. קטע שבולט לטובה גם בביצוע החי בDVD שיצא ב-2004, "Wire on the Box".

ויש גם צ'ופר- במהדורה המחודשת מופיע קטע בונוס מעולה בשם "Question of Degree", שממחיש את מידת השפעתם של Wire על דור הלהקות הבריטיות הנוכחי.

"Chairs Missing" הוא המוצלח מבין שלושת האלבומים הראשונים, עם סאונד שעדיין רלבנטי לתקופה זו, ובאיכות שעולה על זו של הרבה מההרכבים הנוכחיים, המתיימרים להיות מושפעים מהם.

154 (שנת 1979)

"154", כמספר ההופעות של ההרכב עד לנקודה הזאת בזמן, ממשיך במגמה שקודמו החל ומרחיב את השימוש באביזרי אולפן שונים כמו סינתיסייזרים, שתופסים חלק משמעותי, ועיבודים שמבוססים יותר על צלילים מלאכותיים ופחות על כלים חיים. בהמשך הקריירה של ההרכב, צלילים אלו יהיו מאד דומיננטיים בסאונד של הלהקה, והמתופף אף יפרוש כאות מחאה, על כך שהפך מיותר לאחר שאת מקומו תפסה מכונת תופים.

"154" הרבה יותר קודר מקודמיו, וצולל לתהומות אפלים, בעיקר בעקבות מעורבותו הגוברת של גראהם לואיס בתהליך היצירה ותפקידי השירה. "A Touching Display " מציג את אחת היצירות המורכבות של Wire בתקופתם המוקדמת, כאשר אחרי שירתו של לואיס מגיעה סידרה של פידבקים ורעשי גיטרה, שכאילו נלקחו מתוך איזה אלבום מאוחר של Sonic Youth.
במספר קטעים ניתן לשמוע את הכיוון העתידי של הרוק האפל והמסונתז של שנות השמונים, כיוון שאותו הובילו הרכבים כגון ה-Bauhaus, Fad Gandget, Virgin Prunes ומינימל קומפקט, שאת שני האחרונים הפיק קולין ניומן באלבומי המפתח שלהם. זה לא מפליא שקטע כמו "The 15th", מתוך האלבום הזה, זכה לביצוע מחודש על ידי הרכב האלקטרו קלאש Fischerspooner ב-2001, הרכב שנשען חזק על מורשתם המוזיקלית ספוגת הסינתיסייזרים של שנות השמונים.

וגם כאן מתחבאת פנינה אמיתית ברצועות הבונוס," Go Ahead", שמפגין את הדקלום המתוזמר של ניומן בשיאו, על רקע ריף באס רפיטטיבי וסימפול של שידורי רדיו המשרים אווירה טורדנית ומהפנטת בו זמנית.

לאחר שלושה אלבומים לקחו חברי Wire פסק זמן אחד מן השני וחלקם חיפשו את דרכם בפרויקטים עצמאיים, יצוין לטובה האלבום " A-Z" של קולין ניומן מ-1980 שגם מזכיר את "Chairs Missing" במידת המורכבות שלו. ב-1987 חזרו Wire לעבוד יחדיו, שוב עם הספק מרשים של אלבום בשנה עד 1991, אבל יצירתם המאוחרת לא משתווה להרפתקנות והתעוזה שהופגנו בתקופתם הראשונה יחד.

במבט לאחור ניתן לשים את האצבע על ההשפעה הגדולה שהייתה ל-Wire על להקות בריט-פופ משנות התשעים, כגון Blur (במיוחד בשני אלבומיהם הראשונים) Elastica ו-Menswear (שגנבו שירים מ-Elastica, כמה נלוז) וגם על הגל הנוכחי בראשות Bloc Party ה-Futureheads וה-Liars.
ואוו,כמעט 900 מילים בלי לומר אפילו פעם אחת פוסט-פאנק (שיט!).

sheen-shitof

עוד בוואלה

קק"ל מעודדת לימודי אקלים באמצעות מלגות לסטודנטים צעירים

בשיתוף קק"ל

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully