חם בחוץ קר בפנים

ההופעה של בלקפילד במועדון הזאפה בת"א היתה תזכורת מרעננת לכך שבין מטחי הקסאמים, החיסולים והחטיפות, קורים גם דברים טובים בישראל בקיץ 2006. בין כל החרא שאנחנו ושכנינו הערבים מאכילים בו אחד את השני יש גם כמה אנשים מוכשרים, שכותבים מוזיקה מרגשת, בניחוח לונדוני קריר, ומאפשרים לנו להתרחק (ל-4 דקות בממוצע לשיר) מהמציאות האומללה שבחוץ.

במבט ראשון בלקפילד על הבמה התל אביבית נראים ונשמעים כמו להקה אירופאית, שרק בטעות נחתה במזרח התיכון החם והמדמם. אלא שבפועל, כולם, כולל הצלע הבריטית האמיתית שבחבורה, גרים וחיים כאן בישראל. זה לא מפריע למוזיקה שלהם להישמע תחילה כמתאימה יותר לחורף באדינבורו מאשר לקיץ הלח והדביק של רמת החייל. למי יש חשק לשמוע על אהבה ועצב, כשבחוץ הטמפרטורה נושקת ל-35 מעלות והגופות של "החמושים" הפלסטינים נערמות בג'באליה.

אבל מה שנראה כרחוק מאיתנו כמרחק בית להיה מאשקלון, מתגלה כאחד הדברים הטובים האחרונים שהמציאות הישראלית מצליחה לספק בתקופה האחרונה. כמה דקות חולפות מהרגע בו עולים לבמה סטיבן, אביב, ספי, דניאל ותומר, והשירים על האהבה, הפרידה, הכאב והקיום ממלאים את חלל האוויר ומזכירים לנו נשכחות. הלהקה פותחת עם שיר חדש בשם Once שמצליח גם לרגש וגם לבעוט חזק, עם אחלה גיטרות ורית'ם סקשן – כבר אז הקהל הבין שהוא כמעט בחו"ל. הסאונד היה חזק וצלול והגיטרות של ווילסון חשפו שיניים וירו סולואים מרחפים לכל כיוון. בכלל, השירים החדשים נשמעו טוב והאלבום החדש נשמע מבטיח לאללה. בהדרן חזרו גפן ווילסון וביצעו קאבר מפתיע ומרגש ל-Thank You של אלאניס מוריסט. בהמשך חזרה כל הלהקה בהחלפת כלים (גפן על התופים, סלומון על הבאס) וביצעה שיר של פורקיפיין טרי (להקת האם של ווילסון).


מסתבר, שגם בפתחו המנוכר של האלף השלישי ואפילו במציאות הישראלית השחוקה, אפשר לנפק טקסטים אנושיים וללוות אותם בצלילים כמו שרק השילוב בין אביב גפן וסטיבן ווילסון מסוגל לייצר.

בלקפילד, מועדון זאפה תל אביב 7.7.2006