פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא דין, לא צדק ולא גבוה

      בעז העצני חושב שההתנתקות הייתה נמנעת לו שופטי בית המשפט העליון היו מבצעים את תפקידם לפי החוק והצדק, מבלי לערב את שיקוליהם הפוליטיים הפרטיים

      נוכח חלום הבלהות ההולך ומתממש בימים אלו בדרום הארץ, לא נעים להיזכר ולהזכיר את המשפט מלא האופטימיות התקווה, שהיום נשמע מביך כל כך, מתוך החלטת הממשלה מס' 1996 מיום 6.6.04
      על ההתנתקות: "מטרת התכנית להוביל למציאות ביטחונית, מדינית, כלכלית ודמוגרפית טובה יותר". ניסוח מתעתע קלאסי, אופייני למובילי "פורום החווה" – החבורה הקרובה של אריאל שרון שעד היום לא ברור מי ניהל את מי – הוא אותם, או הם אותו.

      קשה היה למכור משפטים כאלה למי שהיה בקיא בחומר. לרוב ציבור העיתונאים, הפרשנים, אנשי המודיעין, ראשי צה"ל והשב"כ, כולם בוגרים טריים של ניסיון אוסלו שהשאיר אחריו שלולית גדולה של דם. להם היה ברור למדי לאן התכנית הזו מובילה.

      גם הסיבה לתפנית של שרון הייתה ידועה. צדיק נסתר אחד מתוך חבורת שרון הדליף בחשאי לח"כ צבי הנדל על כך שלאחר שאפסו הסיכויים למנוע את הגשתו הקרובה של כתב אישום באשמת שוחד נגד שרון בפרשת האי היווני, בנוסף לערימה נוספת של תיקי שחיתות שהמתינה לו כפצצת זמן, הגיעו בפורום למסקנה שרק מהלך דרמטי של נסיגה יכול לעכב את הפרקליטות שעמדה לחסל את הקריירה של שרון כראש ממשלה. המשפט המפורסם של הנדל שזעק אז לבדו "גודל העקירה כגודל החקירה", קיבל חיזוק ואישור משמעותי בספר "בומרנג" של רביב דרוקר ועופר שלח.

      היום קל יותר לתפוס את מימדי ההאשמה הזו, שמשמעותה היא לא פחות מהפקרת אינטרסים קיומיים עליונים של המדינה תמורת תיק פלילי. האשמה שמשום מה נותרה ללא תביעת דיבה ענקית נגד המחברים. כעת מאשר גם הרמטכ"ל דאז, יעלון, כי ההתנתקות נבעה מ"מצוקה אישית של שרון".

      התרגום המעשי של טענת הנדל, יעלון ו"בומרנג" הוא שנוצרה מעין 'עסקה', מסוג כזה שהצדדים אינם נפגשים ובודאי שאינם חתומים עליה, אלא שמתקיימת בה הבנה אילמת של כללי משחק. לצורך קיום עסקה כזו, נחוץ היה לשרון צד שני בתוך מערכת המשפט שרק מתוכה ניתן היה לבלום את הלחץ המשפטי. אם אכן כך היה, שרון וחבורתו שילמו בשינוי דרמטי שמאלה במדיניותה של ישראל תמורת סגירת תיקים גסה, שאינה פחות דרמטית. השופט מישאל חשין נתן בראיון הפרישה שלו חיזוק לכך, בדברו על פסק הדין בעתירה שהוגשה נגד סגירת התיק של האי היווני:

      "אני יכול רק לומר שכשאדם (גלעד שרון), בשביל לשוטט באינטרנט מקבל 600 אלף דולר והבטחה לעוד שני מיליון, צריך להיות שוטה כדי לחשוב שהוא באמת קיבל את הכסף בשביל העבודה. לא חשבתי להיות במיעוט. אבל באותו זמן כל העם רצה ששרון לא יעמוד לדין, בגלל שהייתה תוכנית ההתנתקות. ואם שרון היה עומד לדין לא הייתה התנתקות".

      כך שופך חשין, במשפט אחד, אור על כל השקפת העולם, צורת החשיבה ודרכי ההתנהלות של חוגי ה"אליטות" שהוא מייצג מובהק שלהם - א. "כל העם" זה אני. השופט אהרון ברק - נציג מובהק של "כל העם", הגדיר בעבר את אותו הדבר בשם "הציבור הנאור". ב. אותו "כל העם" כביכול רצה התנתקות. ג. בעוד אשר אשמתו של שרון הייתה ברורה להם הם לא נרתעו מלטאטא אותה אל מתחת השטיח. ד. לפחות לפי חשין, שכרון הכוח וההטיה הפוליטית של רוב שופטי בג"ץ הגיעו עד כדי כך שהצילו את שרון מהעמדה לדין כדי שתהיה התנתקות, ואם השופט חשין סבור "שצריך להיות שוטה" כדי לחשוב שלא היה כאן שוחד, מותר לציבור לצאת מן ההנחה, ששופטי בית המשפט העליון אינם שוטים. אם כן, איזו ברירה מותיר לנו השופט כדי להבין ולשפוט את מניעי הרוב בבג"ץ פרט למסקנה המחרידה הזו.

      "הוצאתו של אדם ממקום מגוריו והעברתו הכפויה למקום אחר פוגעת קשות בכבודו, בחרותו ובקניינו, "ביתו של אדם אינו רק קורת גג לראשו אלא גם אמצעי למיקומו הפיזי והחברתי של אדם, של חייו הפרטיים ויחסיו החברתיים. מספר זכויות אדם בסיסיות נפגעות בשל עקירתו הלא רצונית של אדם מביתו והעברתו למקום אחר, גם אם העברה זו אינה כרוכה בחצייתו של גבול מדיני". (בג"ץ 7015/02).
      זוהי פיסקה מתוך פסק דין של שופטי אותו בג"ץ נגד גירוש של... משפחה של מחבלים משכם לעזה.

      כשדובר ב"עקירתם הלא רצונית" מביתם של 9,000 תושבי גוש קטיף לא מצאו השופטים הנכבדים את המילים המתפייטות הללו, בהתירם את גירושם ברוב של אחד מול עשרה. בעיניהם, בתיהם לא היו "אמצעי למיקומם הפיזי והחברתי, של חייהם הפרטיים ויחסיהם החברתיים", "זכויות האדם הבסיסיות" שלהם לא נפגעו או שמא הם אינם מוגדרים כבני אדם בעיני "כל העם", היושב במרומי האולימפוס של בג"ץ. אותו כוח בלתי מוגבל הנתון בידיה של חבורת "כל העם" בבג"ץ מאפשר את מעצרן עד תום ההליכים של מפגינות בנות 13, נוהל שלא תמיד מקובל אפילו לגבי סוחרי נשים וסמים. ההטיה הפוליטית של מערכת המשפט בכלל ובית המשפט העליון בפרט היא כעת "על השולחן" וללא כל בושה.

      כעת, מתפוצצת, כצפוי, "מורשת שרון" בפרצוף של כל העם, הפעם באמת כל העם. הקסאמים המשופרים שהגיעו לאשקלון ושהכניסו למעגל האימה מאות אלפי אזרחים, החיילים ההרוגים והשבויים, הייאוש וחוסר התקווה של כל העם נוכח השיתוק ואבדן הדרך של צה"ל, שגם הוא בתורו סורס ע"י בג"ץ, ושל ממשלת הדחלילים שכל קיומה נובע מ"ההישג" של שרון.

      אבות רבים לקטסטרופה של "ההתנתקות". משתפי הפעולה של שרון בפוליטיקה, בצבא, במשטרה, בתקשורת, כולם נושאים באחריות לאסון הלאומי, המדיני, ההומניטארי, החברתי, הביטחוני והכלכלי שהביאה עימה. התנהלותן זאת של כל המערכות במדינה נבעה מהידיעה על קו ההחלטות הצפוי אצל "בעל הבית" – בית המשפט העליון. מכאן ההגבלות שנטלו על עצמם פוליטיקאים, פקידים וקצינים וגם ההיתרים וההפקרויות שהרשו לעצמם.

      הכל היה נמנע לו שופטי בית המשפט העליון היו מבצעים את תפקידם לפי החוק והצדק מבלי לערב את שיקוליהם הפוליטיים הפרטיים וללא התירוצים שזה רצונו של "כל העם".