לפחות תבקשו סליחה מהכתומים

השבוע נפל קסאם על בית ספר באשקלון והרבה שאלות מטרידות עלו לפתע. איך זה קרה? איך הגענו למצב כזה? איך לא מנענו אותו מראש? האם גורל אשקלון יהיה כגורל שדרות? מה עושים? ומה צריך לעשות? לפחות לחלק מהשאלות הללו יש תשובות. בראש שלי, לצד השאלות הללו, מנקרת עוד שאלה.

האמת היא שממש לא הופתעתי לשמוע על הקסאם שפגע בבית ספר באשקלון. תמיד האמנתי שברגע ששכנינו יוכלו לפגוע במקום מסויים הם יפגעו בו. עושה רושם שלא משנה להם אם הטיל יפגע בבית בשדרות, באשקלון או בכל מקום יישוב שיש בו יהודים. אולי אני תמים, אבל גם כשיירו על גוש קטיף אלפי פצמ"רים, לא חשבתי שזה משהו אישי נגד התושבים.

יש לי תשובות והשערות לשאלות שפורטו למעלה. אבל דבר אחד אני לא מבין וזה משגע אותי. ארבעה ימים עברו מאז שנחת הקאסם על הבית ספר, ועדיין לא שמעתי אנשים שקמו ואמרו: "טעינו". לא שמעתי אנשים שהתייצבו וביקשו סליחה.

לפני כשנה, נשמעו זעקות ה"כתומים" על כך שהקסאמים יגיעו לאשקלון. נשמעו צעקות שההתנתקות תביא טרור. נשמעו כל אותן קריאות שטענו שההתנתקות לא תשפר את המצב הביטחוני אף לא במעט. נשמעו - ולא זכו להתייחסות.

כל אותם אנשים שבחרו להתעלם מ"קריאות ההפחדה" של הימין, יכולים היו לטעון שהם לא יכלו להתייחס ברצינות לטענות של מתנחלים חסרי רקע וידע בטחוני. אבל הם לא יכולים. גם הרמטכ"ל הקודם, בוגי יעלון, וגם אנשי צבא נוספים הכריזו, בריש גלי, שההתנתקות היא אסון. הם התריעו על זה כבר לפני שנה.

העובדה שכל אותם הפוליטיקאים רואים בדיוק את מה שאני רואה מעוררת במוחי שאלות. הם רואים שהם טעו, הם רואים שנבואות הזעם הכתומות מתחילות להתגשם, והם אפילו לא שותקים. הם ממשיכים לפזר הצהרות ומתעלמים מהמהלכים והתמורות שיצרו את המצב.

היכן כל אותם פוליטיקאים ומנהיגים שתמכו בהתנתקות? איפה האחריות שלהם? מדוע אף אחד, משאול מופז, דרך עמרי שרון וכלה ברמטכ"ל דן חלוץ, לא קם ומודה בטעות? למה הם אפילו לא חושבים על זה? למה עד עכשיו רק ירון לונדון תהה על זה בקול רם?

קשה להודות בטעות. אפילו כואב. והבעיה של כל אותם אנשים היא אחת - אם הם יודו בטעות זה לא יהיה נורא כל כך מבחינתם, רק שאחרי שאומרים טעינו מגיע השלב הקשה באמת. קשה להגיד "טעינו", אבל הרבה יותר קשה לומר "סליחה, טעינו".

אותם הפוליטיקאים שהביאו עלינו את המצב הקשה הזה מסוגלים לומר "טעינו", למרות שזה ידרוש מהם את כל תעצומות הנפש. אך הם אינם מסוגלים לבוא למחנה האוהלים של מגורשי אלי סיני, ולהגיד "טעינו, סליחה". הם לא מסוגלים לבקש מהמגורשים סליחה על החרבת בתיהם וחייהם. הם לא מסוגלים לבקש סליחה על זה שכבר כמעט שנה הם חיים באוהלים. הם לא מסוגלים לבקש סליחה.

קשה מאוד לבקש סליחה ממישהו שהעלבנו או פגענו בו סתם. הרבה יותר קשה לבקש סליחה ממישהו שהחרבנו את הבית שלו ושל השכנים שלו, מישהו שהפכנו לפליט, מישהו שהרסנו לו את העסק והפכנו אותו למובטל, מישהו שצריך לקחת את הילדים שלו לפסיכולוג בגלל מה שעוללנו להם.

להגיד "סליחה" זה לא רק להודות בטעות, חלקנו מתקשה לבקש סליחה רק כי זה אומר שמעכשיו נצטרך להתאמץ כדי לתקן את העוולות שעשינו. "סליחה" היא הבעת נכונות להתמודד עם התוצאות של המעשים שלנו.

אז למה השמאל שותק ומתעלם? להגיד "טעינו" זה קשה מאוד, אך כמו שאלטון ג'ון שר: Sorry seems to be the hardest word.