הכתפיים של נועם שליט

לנועם, אבא של גלעד

עוד מעט יגיעו אליך הפסיכולוגים המתמחים בסוגיית נעדרים וחטופים, העובדים הסוציאליים ואנשי צבא 'מנוסים'. הם יקראו לך לפינה מוצלת בחצר המקסימה שבבית במצפה הילה וימליצו לך לשכנע את בני המשפחה לשוב למסלול חיים רגיל.

הם יגידו לך, בשיחה 'סחבקית' מלב אל לב, כי זה הדבר הכי טוב להישרדות המשפחה וגיבושה, בעיצומם של ימים קשים אלו. זה מה שנקרא בעגה שלהם: "החיים חזקים מכל דבר אחר. השגרה צריכה להימשך".

הם יבהירו באוזניך שחשוב שהילדים ימשיכו במסלול הרגיל: יואל ימשיך ללמוד לבחינות סוף שנה בטכניון, הדס צריכה לבלות בחופש הגדול כמו כל בנות גילה עם החברות בקניון בנהריה ובים ואביבה, אמא של גלעד, חייבת לחזור לעבודה בחברה להגנת הטבע. ואתה, ימליצו בפניך, חייב לחזור ל"ישקר", לעבודת היום-יום.

כשתחזור הביתה בערב זה יהיה נכון להמשיך לצפות בטלוויזיה, אבל אז אתה תראה איך הסיפור של ועל הבן שלך יורד אט אט מסדר היום הציבורי. אתה, שיודע ומרגיש שגלעד חי נושם ומחכה לחבל הצלה לאלתר, מבין מה רוצים ממך ומסרב להיענות לבקשה להוריד ווליום ולהיות פחות דעתן ולתת למדינאים לעשות את העבודה.

נועם, אתה צודק כי אתה מדבר מהמקום של אבא. אם לא תילחם את מלחמתו של גלעד שדבריו ומחשבותיו כדברי אילם המה כעת, לא יהיה מי שבעוד יומיים ויותר יעשה את העבודה הזו.

די להיזכר בבני משפחת רון ארד ובבלונים הכחולים המונפים מידי שנה באוויר ובאחרים ששתקו כי כך אמרו להם, כדי להבין שהצעקה שלך היא חבל ההצלה של גלעד.

הייתה אימא אחת שעשתה עבודה נפלאה - אימו של יוסי גרוף, חייל הנח"ל שנחטף בידי החיזבאללה. היה זה אלחנן טננבוים, להבדיל אלפי הבדלות מהגיבורים שבשבויים, שבזמן שישב בשבי החיזבאללה, בני משפחתו נלחמו כאריות ובלי חשבון לשחרורו. הם ניצלו כל בימה בתקשורת, בדעת הקהל ובציבור בכלל. בסופו של יום הם זכו בהם ובטננבוים, מן הידועות היא, הם זכו מן ההפקר.

לכן, אל תוותר ותילחם יותר, בלי חשבון ובלי כפפות של משי. נכון שכולם מדברים אתך: ראש הממשלה, נשיא המדינה, שרים בהווה ובעבר, חברי כנסת, בכירי צה"ל, רבנים וסתם אזרחים. ואתה הרי יודע שכשהם הולכים לישון הם נרדמים ללא מצמוץ ונדודי שינה. כשאתה נרדם למעשה אין מצב שאתה תרדם. מהיום שקרה מה שקרה אתה לא ישן, לא נם ולא רגוע. הלילה הוא יותר בשביל לעצום עיניים ולהמשיך ולראות את גלעד ולדאוג.

כולם נהיו פרשנים. כל שר שרואה מיקרופון הופך לידען ומצוי בסוד העניינים, אומר מה טוב ורצוי וחשוב ובעיקר בכל הנוגע למימד ההרתעה של ישראל. ובין כולם, אני חייבת להזכיר לך, שיש שר אחד שאני מסירה בפניו את הכובע: שאול מופז, שר הביטחון לשעבר, שבצעד חסר תקדים גזר על עצמו שתיקה, למרות שאין אחר ממופז שיש לו אמירה חדה ונוקבת על המצב והאירועים ובעיקר על הבן שלך גלעד, שהתגייס סמוך למועד הגיוס של בנו.

יש עוד רבים 'שמבינים' ומתראיינים תחת כל עץ רענן ומיקרופון פנוי, כי רק הם מבינים ברזי ההתרעה וסודות מחדרי המלחמה על מה שטוב, רצוי וראוי למדינה. ואם תוכל - אמור לרוה"מ שעדיף שישתיק את כולם ושרק הוא ושרת החוץ ידברו בתיאום, בנדון. מדוע? כי כל מילה מיותרת של שרים יודעי דבר מזיקה, ואולי באמת יש מו"מ סודי לא לפרסום? ובכלל, מספיק עם האיומים של "נראה להם, נחסל אותם" וכו'.

מי כמוך יודע ומבין, כי כל עוד גלעד בחיים הוא חייב לשוב למשפחה. ולא רק בגלל שמשפחתך, נועם, ותיקה בסבל ובכאב. זה מגיע לגלעד כי הוא חייל בצבא המדינה היהודית שיצא להגן על הגבול, נחטף וכעת ערכי פדיון השבויים עומדים לזכותו ולחובת המדינה.

ביומיים האחרונים הסרת מעט את מחסום המילים היפות. אל תירתע. דבר איתם ביוזמתך ובגובה הלבן שבעיניים. סע לירושלים ביום התכנסות הקבינט הביטחוני ובקש לאמר את אשר על לבך. שכנע אותם מהמקום שלך כאבא. אל תשכח להזכיר להם את הכתפיים הצרות של גלעד, עליהם לא ניתן להעמיס את מבחן ההרתעה של מדינת ישראל.

אף אחד לא יעצור בעדך, כולם מכירים אותך מהתקשורת. קח תמונות של גלעד והמשפחה לחלק להם, שייזכרו. תמונה עושה עבודה טובה יותר מאלף מילים. תזכיר לכולם שבהשבת גלעד יש משום מחווה הומאניטארית מחויבת המציאות וקיום הבטחה לחייל הלוחם.

נועם יקר, אני מחזיקה אצבעות כמו רבים נוספים בעם.