העבודה שלי עם גרוטובסקי ותומאס ריצ'רדס

העבודה שלי עם גרוטובסקי ותומאס ריצ'רדס/ תומר שי


מרכז העבודה של גרוטובסקי בפונטדרה, איטליה הוא עולם אחר.
כשהגעתי לפונטדרה, שהיא עיר קטנה ליד פירנצה, לא היה לי מושג למה אני מגיע. את האמת לא ידעתי בכלל מי זה גרוטובסקי.

המקרה, אתם יודעים, הוביל אותי ב-1993, ואני בכלל הייתי בדרך לניו-יורק.
שמעתי, שעושים שם תאטרון והמקום הוא טירה באיטליה ועוד באמצע יער.
ישנם אודישנים שהם עושים לקבוצה שלהם, הם בחינם ונמשכים שבועיים.
ולי זה נשמע טוב, טוב מאוד - אז נסעתי.
ביום הראשון של האודישנים, או איך שהם קוראים לזה – סלקציה, מילה עם ניחוח לא בדיוק "פוליטקל קורקט", הגיעו שני אנשים ממרכז העבודה לקחת אותנו. האנשים האלה, מיד ראיתי, היו אחרים.
נסענו למרכז העבודה, אל ה- Workcenter, ואני הרגשתי כמו בעליה של רכבת ההרים, אין לך מושג מה הולך לקרות וזה מפחיד וזה מרגש.
הגענו לכפר זעיר לא רחוק מהעיר פונטדרה שממנה אספו אותנו, ושם, במה שהיה פעם אסם ענק בעל שתי קומות, עומד לו המרכז מקום העבודה של קבוצה, שמונה בדרך כלל כעשרה אנשים מכל העולם, העובדים יחד ובשיתוף – כקבוצה, עם תומס ריצ'רדס, עוזרו ושותפו של גרוטובסקי, ומריו בייגני.
תומס, שהוא מנהל הקבוצה ומריו נמצאים יחד עם גרוטובסקי משנותיו הראשונות בפרוייקט האחרון של חייו, ה- Workcenter בפונטדרה, שהוא רואה בו את סיכום עבודתו רבת השנים. גרוטובסקי ולהקתו התפרסמו בשנות ה- 60 כתאטרון חדש, ששינה תפיסות מהותיות בעולם האמנות.
ובכן, הגענו למרכז העבודה ועלינו במדרגות לחלל העבודה העליון, ושם התחלנו ישר ללמוד את מה שהם עושים שם.
היינו בערך חמישים אנשים מכל העולם, מפינלנד, מהפילפינים, מברזיל…
הובלנו לחלל הגדול שהוא כולו פרקט, ושם התחלנו ללמוד את ה- .Training
זהו אימון גופני שנמשך כשעה, שבעיניי הוא אחד הדברים המדהימים שעשיתי ושאני עושה. ועוד מעט אני ארחיב עליו.
התבקשנו עוד קודם שהגענו להכין שיר מהילדות, שיר שיש לו בסיס אמיתי בחיינו המוקדמים-כילדים. אני בחרתי את "לילה, לילה הרוח נושבת…".
נתנו לנו זמן להתכונן על הקטעים שלנו.
ואז אחרי מנוחה חילקו זמנים לפגישה אישית עם גרוטובסקי.
ופתאום אני רואה אנשים קוראים ספר על משנתו של האיש, ואני לא ידעתי, עד אז, שיש ספרים עליו או שלו.
כשנכנסתי לפגישה איתו הוא בדיוק אכל, והתנצל לפני שלא נעים לו לאכול עם כולם, כי זה רק יוצר מבוכה.
אני מאוד אוהב את גרוטובסקי וזה קרה מיד בפגישה הזו.
חיכיתי כבר לספר לו שלמדתי בתלמה ילין, שהייתי בתאטרון צה"ל – כל זה, כמובן, כדי שיידע להעריך אותי. אבל במקום זה דיברנו על ישראל ועל רבין שהיה בשנה הראשונה של ממשלתו, על החיים, סיפרתי לו סיפורים עלי, שלא הבנתי למה בכלל סיפרתי אותם, ודיברנו על יהדות, על ההורים שלי, על מרטין בובר, (שלמזלי ידעתי עליו קצת).

ברשותכם, כמו שאומרים, אני אעצור כאן וארחיב על האיש.
הוא איש אחר, באמת, אתה מדבר איתו ואתה מרגיש שהמסכות מיותרות, שאתה מכיר אותו והוא אותך.
הוא מורה מאוד קשה. תמיד נדמה שהוא רואה הכל ובכל זאת לעולם לא יגיד לך את מה שאתה רוצה לשמוע. הוא היה מספר סיפורים מעולה, סיפורים מצחיקים, ארוכים, עם המון אהבה לאנשים שהוא פגש בחייו. אבל אף פעם לא הבנתי מה הוא רצה להגיד לי בסיפורים האלה, או בעצם הבנתי הכל. הוא נותן לך להבין, משאיר לך את העבודה, זה לימוד עם המון כבוד לך ולתהליך שלך כבן- אדם.
עכשיו, אני מבין, שהוא ראה אותי כאיש צעיר בן 23, שעדיף שיבין ברגע זה מעט וישמע סיפורים ארוכים שהוא יבין אותם עוד ועוד במשך חייו.
כשאני נזכר בו, אני רואה את החיוך שלו, עם עיניו המתכווצות והמחייכות.
ביום השני לאודישנים ירדנו קבוצה קטנה, לעבוד בחלל התחתון עם תומס.
תומס הוא גבר בשנות השלושים בחייו, שהגיע מניו-יורק. בעברו למד משחק ומוסיקה. באחת מהסדנאות שהוא עבר כשחקן הוא פגש את השחקן רצ'ארד צ'יזלאק, שהלך עם גרוטובסקי עוד מימי התאטרון העני שלו (תאטרון המביא עולם שלם דרך השחקן), ומאז חייו של תומאס השתנו ונקשרו לחייו ועבודתו של גרוטובסקי.
כיום, אחרי מותו של גרוטובסקי, תומאס מנהל ומרכז את העבודה.
בכל מקרה, ירדנו לעבוד עם תומאס. הוא התחיל לשיר שירים בשפה לא ברורה ולאט לאט כמו אפרוחים שרק לומדים לצייץ הצטרפנו אנחנו.
אני חושב שכבר באותו היום החלטתי שאם יקבלו אותי לעבוד איתם, אני אהיה מוכן אני כבר קיבלתי אותם. וכך נשארתי שם.
העבודה ב- Workcenter, היא שישה ימים בשבוע, כל יום כעשר שעות.
עובדים על השירים, על קטע אישי, על תנועות, על האימון הגופני.
העבודה כולה מכוונת ליצירת מופע, מדויק מאין כמותו, שכולל טקסטים באנגלית, שירים שבאים מאפריקה, מהאיטי, ומאגן הים-התיכון.
המופע שהכלים לעבודה עליו הם הכלים המשחקיים של חזרות, ביטים, שמירה על טון השירה וכו', בנוי מרובד נסתר שהוא למעשה המנוע שלו.
רובד זה, הוא הרובד האישי של האדם ששר או מדבר טקסט והוא בנוי בעיקרו מזיכרון אישי מיוחד של אותו הבן אדם. על זיכרון זה, מולבשת תנועה שתתאים לאותו זיכרון, ועל כל זה מתחבר הטקסט או השיר שהכלים לביטויו, כפי שאמרתי, הם כלי העבודה התאטרליים.
צריך להוסיף ולומר שהמופע, הקרויThe Action , שעליו עובדים הרבה שעות ביום, לא נועד לקהל.
זהו הפוסט-תאטרון של גרוטובסקי, או איך שפיטר ברוק מגדיר את זה "התאטרון כמעלית (Art as Vehicle)."
העבודה הגופנית, השירים ודרך העבודה כולם מיועדים להעמקה פנימית כמו מעלית שמובילה אותך גבוה יותר ולא לשם צפיית קהל.
המופע, אמנם, נצפה לעיתים ע"י קבוצות מקצועיות קטנות מאוד, אבל זה הוא לא ייעודו.
השנה, במרץ האחרון, נסענו , קבוצה גדולה ונהדרת של אומני רחוב, אנשי התאטרון הישראלי מ- "ראש חוצות" של ג'קי בכר, לאיטליה, לפסטיבל הרחוב ב- VIAREGGIO. וככה פתאום, באמצע החיים, הזדמן לי להצטרף לקבוצה שצפתה
ב- The Action של ה- Workcenter. אני יכול להעיד שהעבודה, על אף מותו של גרוטובסקי, נשארה כשהיתה ובעיני אף