מצבא ה"עם" לצבא "שכירים"

לאחרונה אני שומע על טענות של חיילים בשירות סדיר על גובה משכורתם הצבאית. נראה לי, כי דיון זה נוגע בנושא גדול וחשוב יותר, מאשר מה תהיה המשכורת אותה יקבל חייל זה או אחר. הדיון נוגע בשאלה, איזה צבא היינו רוצים לראות בעתיד. בשנים האחרונות עובר הצבא שינוי. מצבא מגויסים "טהור", שחייליו מקבלים תגמול חומרי מועט יחסית, לצבא מקצועי יותר, שחייליו דורשים משכורת, תנאים ותגמולים נרחבים יותר. השיחה על גובה המשכורת שעל חייל לקבל, אינה פסולה לדיון, יש פשוט למקם אותה בקונטקסט הויכוח על דמותו ועתידו של צבא ההגנה לישראל.

צה"ל הוקם כצבא ה"עם". הונהג גיוס כולל ונרחב. הצבא עזר במשימות לאומיות וחברתיות שונות. למשל, הקמת הנח"ל שישמש חץ במאמץ ההתיישבותי, בישובים ואזורים מעוטי אוכלוסייה ולאורך הגבולות, או הקמת חיל החינוך, שעסק בהוראה והדרכה באזורי מצוקה.
הצבא נתפס כחלק מטכס ההפיכה ל"ישראלי", "כור ההיתוך" שיהפוך נערים, בעלי רקע ומוצא
שונים לחיילים שווי ערך, ומשם לאזרחים נאמנים ופרודוקטיביים (כמובן, שאפשר להתווכח על מימוש תמונה אידיאלית זו, אך זה היה הלך המחשבה).

אך כיום השתנתה התמונה. מחזורי הגיוס הולכים וגדלים. גם עקב ריבוי טבעי, אך בעיקר תודות לעלייה הגדולה מרוסיה בשנות ה – 90 , שהעלתה את האוכלוסייה הישראלית בכ 20% תוך שש שנים. הצבא כיום, אינו נדרש לכמויות כוח-האדם לו הוא היה נזקק בעבר. הצבא למעשה, ללא החלטה רשמית ופומבית, מאמץ שיטות סינון ומיון בבחירת חייליו.

האתגרים העתידיים העומדים בפני הצבא: התמודדות עם נשק השמדה המונית, עימותים "מועטי עצימות", והגנה נגד התקפות טילים, ידרשו כוח אדם איכותי ומשכיל המסוגל לתפעל מכשור משוכלל יותר ויותר. בין אם מדובר ביחידות טכנולוגיות שידרשו הכשרה ארוכה, ובין אם מדובר ביחידות מובחרות המסוגלות להתמודד עם עימותים, שאינם מלחמה כוללת (כדוגמת העימות הנוכחי עם הפלסטינים). כבר כיום, רבים מהחיילים עוברים הכשרות ארוכות יותר ויותר, קורסים קדם-צבאיים, ותפקידים רבים מועברים לשירות קבע או מועברים לגופים אזרחיים מומחים. כל אלה ידרשו סינון ומיון מדוקדק יותר, ומספר חיילים קטן יותר.

מספר החיילים המשרתים בצה"ל נמצא בירידה מתמדת. עפ"י מקורות שונים, מספר החיילים בכוחות היבשה בצה"ל בשנים 1998-1999, עמד על 141.000, בחיל האוויר 36.000 ובחיל הים כ 9.500. סה"כ 186.500 חיילים. באומדן שנערך בשנים 2000-2001 ניתן לראות ירידה במספר החיילים. מספר החיילים בכוחות היבשה, עפ"י אומדן זה, הוא 130.000, חיל האוויר 36.000 ובחיל הים 6.500. סה"כ 172.500 חיילים.

התמונה השתנתה מעוד בחינה. מעמדו של הצבא והשירות בו, נמצאים בירידה מתמדת. ההשתמטות משירות, בין אם מסיבות דתיות או מסיבות "חוסר התאמה", נהפכת לגדולה יותר, וחשוב מזה למקובלת חברתית. השירות הצבאי, שנתפס בעבר כתנאי קבלה לחיים האזרחיים, נתפס בשכבות רבות כמעמסה וכטרחה, אותה יש לסיים במהירות ובקלות עד כמה שניתן.
גם אלה שכן מתגייסים, לרוב עושים זאת מסיבות שונות מבעבר. עדיין נשארו השכבות הרואות בשירות הצבאי ערך, ודרך למקובלות חברתית ויוקרתיות (הקיבוצניקים בעבר, ולובשי ה"כיפות הסרוגות" כיום), אך הם במיעוט. רוב החיילים, שכן מתגייסים ומשרתים ונושאים בנטל, רואים בעיניים כלות את חבריהם שאינם משרתים, בחברה שאינה רואה בשירותם חשיבות עליונה כבעבר. בעידן קפיטליסטי ואינדיבידואליסטי, אין פלא שהם דורשים תגמול גדול והולך על שירותם.

למעשה יש לנו מעין צבא "שכירים" בזעיר אנפין, ללא החלטה מודעת וברורה על כך. הצבא אינו מגייס את כלל האוכלוסייה, מבצע סינון ומיון של המועמדים אותו הוא רואה כמתאימים ודוחה את השאר. הצבא מחלק הטבות גדלות והולכות לקציניו וחייליו, בסדיר (מענקי שחרור גדולים, העלאת השכר ללוחמים, מלגות ללימודים, ימי נופש ועוד) ובמילואים (מספר ימי המילואים הורדו, ניתנות הטבות כספיות ואחרות לקצינים המשרתים ימים רבים במילואים, מתקיימים ערבי יחידה, תנאים משופרים בשטח ועוד). נוכל לראות זאת גם בחלק היחסי, ההולך וגדל, מתקציב הביטחון המופנה לתגמולים ולמשכורות. ב 1984 הוצאות אילו היוו 19.2% מתקציב הביטחון, ב 1991 הם היוו 39% וב1995 הם היוו 48% מהתקציב.

האם באמת היינו רוצים צבא מקצועי שכיר? אם נרצה או לא נרצה נראה כי הדבר קורה. כרגיל בישראל, ללא החלטה ותכנית ארוכת טווח ברורה. המטריד בעניין, בעיני לפחות, אינם הטענות על גובה התגמול שמקבלים החיילים. התגמולים, מן הסתם יעלו עם הזמן. אני מעריך שלא בחדות, כי אז יתעורר הציבור לשאלות עליהם אין לצבא תשובות ברורות. המטריד הוא שלא מתקיים דיון ציבורי ברור בשאלת דמותו העתידית של צה"ל וההשלכות החברתיות שינבעו מכך. יש לקוות כי דיונים על כסף ותנאים, לא יעפילו על השאלה האמיתית, איזה סוג צבא היינו רוצים לראות בעתיד.


כותב המאמר: "הלל"
hillela@hotmail.com