אני פראייר?!

העובדה שהמשנה לראש הממשלה והשר לפיתוח הנגב, הגליל והכלכלה האזורית שמעון פרס מתבטא כפי שהיינו מצפים מילדי גן הילדים להתבטא אינה הבעיה העיקרית של דבריו. פרס צוטט הבוקר אומר ש"אנחנו לא פראיירים" ו"אם מישהו יתנהג כמו ביריון הוא לא יוביל אותנו". אכן, השלב הבא עלול להיות פנייה של כבוד השר לסמכות של הגן (נשיא ארצות הברית?), בטענה ש"זה לא פייר" שיורים עלינו "קסאמים-שמאסמים", או שאם חוטפי גלעד שליט לא ישיבוהו ללא תנאים מקדימים אנחנו נעשה להם "הכל חוזר עליכם וקקה בידיכם". אבל יותר מכפי שהתבטאות כזו מאחד ממנהיגינו הוותיקים ביותר היא מביכה – היא מסוכנת, כיוון שהיא מצביעה על תפיסת עולם קורבנית שהגיעה השעה להיפטר ממנה, לטובתנו.

בספרה "שאלה של כבוד", מיפתה אורית קמיר את התפתחות מושג הכבוד בחברה הציונית החדשה של בני העליות הראשונות, כתגובת נגד לדמות היהודי הקמל בגולה. לתפיסתה, אפשר למצוא כבר בכתבי נורדאו והרצל ביטוי לתקווה שבארץ ישראל ישתחרר הגבר היהודי מדמות הקורבן הנרפה וחסר האונים שאפיינה אותו באלפיים שנות גלות, ומתוך העור הכמוש והלבנבן תצמח דמות מפוארת ושזופה של עובד אדמה ביום ומבצע סיכולים ממוקדים בלילה, שלא ייתן עוד לאף אחד לעשות בו פוגרום ולאנוס את אשתו. בקיצור, לא ייצא יותר הפראייר של אף אחד, ולא ייתן לאף אחד לדרוך עליו.

התקווה הזו, שהוטמעה בישראלים החדשים, נותרה מאז תכונה בסיסית באופי הישראלי, מזרחי או אשכנזי. כמעט כל פעולה שהישראלי הממוצע עושה נועדה להגן עליו מפני העולם שרק מחכה לדפוק אותו. אם שילמנו על דיל לטורקיה, כדי לא לצאת פראיירים נגנוב ברזים וחלוקים. אם חתכו אותנו בכביש, נרדוף באורות גבוהים אחר הפושע תוך סיכון חיי חפים מפשע ואם מישהו לוקח לנו את כסא הנוח בחוף הים, אפשר פשוט לדקור אותו.

מה שחשוב להבין מדבריה של קמיר הוא שתכונה ישראלית זו נובעת מחולשה עצומה ומרגשי נחיתות עמוקי שורשים שנמצאים בבסיס הפסיכולוגיה של הישראלים כפרטים ושל ישראל כאומה וכקהילה. כשפרס מצהיר "אנחנו לא פראיירים", הוא חוזר להיות ערס קטן, שביטחונו העצמי כה נמוך עד שהוא אינו יכול לפטור בהתעלמות את האידיוט ש"פגע לו בכבוד". זהו שיח של קורבנות, שמפחדים תמיד לחזור לנקודת המוצא המיתולוגית של העם היהודי, בין אם היא מתרחשת בפיגומי הפירמידות של מצרים או בארובות העשנות של אושוויץ.

אין הכוונה כאן לטעון שעל ירי קסאמים על שדרות או על חטיפת חייל בשטח ישראל עלינו להגיב בהתעלמות. טענה כזו תהיה פשטנית ומעליבה, ואין לה מקום. עם זאת, בהחלט הגיע הזמן שמנהיגי ישראל יבינו שהתבטאויות כאלו הן סימן לתפישת עולם שראוי שתיעלם: השימוש במילה "פראייר" מעמיד אותנו בסיטואציה הנוכחית כחלשים, מבוהלים ופרנואידים. מדינת ישראל מצטיירת כמי שיותר מכפי שהיא רוצה לפתור את המשבר, להשיב את גלעד שליט הביתה, להוציא את צה"ל מעזה ולהפסיק את ירי הקסאם, היא רוצה לנצח בתחרות הורדת הידיים ולהראות לפלסטינים מי לובש את המכנסיים בבית, רק מהפחד שיגלו שבעצם אין לנו תחתונים.

הכניסה של אולמרט למשרד ראש הממשלה, אף שאינה אידיאלית כלל ועיקר (מעצם הדרך בה הוא נכנס למשרד), מסמנת תהליך של הבראה במערכת הפוליטית הישראלית, ולו מהבחינה של תפיסת המושכות על ידי דור צעיר ורהוט יחסית, שמכיר בהשלכות של דבריו ורואה בשימוש מדויק במילים אמצעי פוליטי לכל דבר, ומשתדל להימנע מפליטות פה חברמניות שאפיינו את דור הפלמ"ח. אך חשוב מכך, ייתכן שבהיפטרות מנציגי התש"חניקים בכנסת יבטא השיח החדש של חברי הכנסת תפיסת עולם אמיתי שבה פחות חשוב לא להיות קורבן, ויותר חשוב לפעול נכון. בכנסת כזו, כך נראה, אין מקום לשמעון פרס.