מלכודת ויסקונסין

תכנית ויסקונסין (מהל"ב) יוצאת לדרך, קראו הכותרות שקידמו את עליית התכנית לארץ הקודש. אלא שלא די בהצלחה אמריקאית כדי להוכיח יישום מבטיח ונושא פירות במזרח התיכון, גם אם הוא חדש. מדובר בתוכנית ניסיונית לטיפול במובטלים כרוניים, שחסרים תרבות עבודה וגם עבודה. בפועל, אין בה ולא כלום, ככל הנראה, בכל הנוגע לטיפול באבטלה כבעיה הכוללת מחסור במקומות עבודה, כמו גם שכר מינימאלי המכבד את מי שכבר מוכן לעבוד בכל גיל שיהיה.

התוכנית נקראת על שם תוכנית דומה שהופעלה במדינת ויסקונסין בארה"ב באמצע שנות ה-80'. המטרה שם הייתה שילוב מקבלי גמלאות הביטוח הלאומי בעשייה ובעבודה, למען שינוי מנטאלי בין מקבל קצבה למי שעובד עבורה ומרוויח בגינה.

יישום השיטה בישראל כלל הקמת ארבעה מרכזי תעסוקה, לשם מופנים המשתתפים לאיתור עבודה התואמת את כישוריהם. המקום מעניק גם הכשרה והסבה מקצועית וכישורי עבודה. התכנית מיועדת לטווח של 3 שנים ומלווה במחקר ללימוד לקחים.

הכל טוב ויפה, אך מסתבר שבחלוף מעט יותר משנה רבות הבעיות, והפתרונות ממתינים, ככל הנראה, לסיום המחקרים.

די בהצצה מדי פעם בעיתונים ועיון בסיפורים מחדרי ויסקונסין החשוכים לעיתים, על רופא המופנה לשמירה בקניון או מנהל לשעבר בחברה 'רצינית', שהוא גם בעל תואר במנהל עסקים, המופנה לעבודה בניקיון כדי להבין שבכל זאת יש כמה 'באגים' בתכנית ההצלה הלאומית לשינוי תרבות העבודה והתעסוקה בישראל.

יוצא שאם אותו אדם, שלא נמצאה עבורו תעסוקה הולמת, נחשב למתנגד ל'כל עבודה', הוא מפסיד את קצבתו ובשם הערעור הוא מופנה היישר לבית הדין לעבודה.

אבל אדם רעב, שקיומו הוא בעבודה מתאימה פחות או יותר, או בחלופה קיצבה – מתקשה בהתמודדות משפטית רצינית במקום שבו הוא צריך לגייס לטובת זכויותיו את כל הטיעונים היותר טובים ואמיתיים, בעזרת השקעה בשירותים משפטיים.

מכאן שהצורך בסיוע משפטי לאותם משוללי קצבאות צף ועולה ופוצח חזית חדשה בפער הכוחות שבין המובטלים למפעילי התכנית, כמו גם המדינה.

למעשה, משתתפי ויסקונסין אינם מקבלים ייצוג משפטי מהמדינה, כשהם רוצים לערער על שלילת קצבאותיהם. הארגונים החברתיים הקימו, ובצדק, קול מחאה לעניין סירוב המדינה לייצג את משתתפי התוכנית. לדידם, העדר הייצוג מנציח את פערי הכוחות בין המובטלים ומשתכרי השכר הנמוך ובין זכייני ומפעילי התכנית.

התוצאה משתקפת בשטח, משום שהנמנים על תכנית ויסקונסין נאלצים להופיע לבדם בערכאות המשפטיות ומול החברות הפרטיות שמפעילות את התוכנית, המיוצגות על ידי עורכי דין מקצועיים בתחום.

במציאות הזו החלשים זקוקים גם הם לייצוג, אלא שבצוק העיתים אין להם את המימון הנדרש.

בתפר הזה, שבין זכויות לחובות, נכנסו עמותות שהקימו פרוייקט מעקב אחר יישום תכנית ויסקונסין בישראל. הם לא מחכים לתוצאות המחקר המלווה ואוספים כמה שיותר מידע על האופן שבו מופעלים מרכזים אלו והשירותים להם התחייבו החברות וכמובן פירוט הזכויות העומדות לטובת משתתפי התכנית.

בין העמותות שחייבים להצדיע להן בשם הצדק החברתי: "סינגור קהילתי" ו"מחוייבות לשלום ולצדק חברתי". מסתבר שהפעילות הוכיחה את עצמה והשבוע היה זה שר המשפטים חיים רמון שהבין את הכשל והבטיח להשיג את המימון הדרוש למתן סיוע משפטי.

ושלא תחשבו שאף אחד לא חשב על זה קודם: שרת המשפטים לשעבר ציפי לבני החליטה לתמוך בסיוע בוועדות הערר, אך לא הוציאה לפועל את הנדרש בשל העדר תקציב. רמון הבטיח שינסה לגייס את המימון.

מכל מקום ובתוך כל אלו, מישהו חייב לעצור את עגלת ויסקונסין בירידה התלולה בדרך לאבדון. כבר היום חייבים לבחון אם אכן הדרך אל היעד סבירה, האם היחס למשתתפים מידתי ומה באמת זכותם, כמו גם יכולתם לחיים ותעסוקה המכבדת את בעליה.

ועוד משהו קטן. אומרים שהראש היהודי ממציא לנו פטנטים, כך קרה גם בתכנית ויסקונסין המגויירת: קיצוץ של קצבת הבטחת ההכנסה במסגרת התוכנית הוא תוספת ישראלית מקורית. זו לא קיימת בתוכנית האמריקאית, בה נקבע כי מי שמשתף פעולה עם התכנית לא מאבד את קיצבתו. שם, שיתוף פעולה הוא לא תמיד עבודה בפועל ומספיק לעיתים להגיע, להקשיב ולהיות חלק מקבוצה המחפשת פתרון. בארה"ב, משלמים יותר לאדם כשהוא עובד והמדינה עוזרת לו בשנים הראשונות בתמיכה כספית, שמתגמלת אותו על מאמציו להתמיד ולהשתלב באמת במעגל העבודה. העזרה הזאת יורדת בהדרגה עד שהאנשים מתייצבים כלכלית. כאן החליטו מראש, שאנשים שעובדים יאבדו את העזרה וזה נוגד את ההיגיון.

* עו"ד נורית אמיתי היא נציגת ציבור עובדים בביה"ד לעבודה.