3 חודשים אחרי הבחירות לכנסת ה-17, 3 חודשים אחרי שלבית המחוקקים נכנסו הפתעות כמו הגמלאים וחבורת האלמונים של אביגדור ליברמן, גם נשארו בחוץ מועמדים עם פרופיל ציבורי גבוה, חלקם פרלנטרים ותיקים וחלקם שועלי בחירות שלא מתייאשים.
חץ החוצה מהכנסת
3 חודשים אחרי, ו[[אברהם פורז]] מאושר. כשלאחריו קריירה פוליטית ארוכה, רצופה במאבקים, תככים ונסיעות מתישות לירושלים, הוא יכול סוף סוף לנוח. חבר הכנסת הוותיק, שפרש משינוי והקים את חץ נשאר מחוץ לכנסת בבחירות האחרונות ולא מתאבל על סיומה של הקריירה הפוליטית. מבחינתו, הוא יכול להתפנות לעניינים חשובים יותר, כמו לשמור על נכדתו יעל, עוד לא בת שנה.
"חשבתי שאוכל לחזור לכנסת וזה לא קרה", אומר פורז, "אני לא מצטער על כך, כי תמיד אמרתי שארוץ עם הדגל עד שאפול. זה היה כישלון ובודאי שעדיף היה אם היינו נכנסים לכנסת. אני חושב שאם לא הייתי מתמודד הייתי חי היום בתחושת החמצה".
מה גרם לכישלון? קמפיין הבחירות?
"לא, הקמפיין היה מצוין. הבעיה הייתה שהציבור חשב שנושא הכפייה הדתית הוא פאסה, לא אקטואלי. בכנסת הקודמת החרדים הורחקו מהשלטון, והציבור שכח מהי כפייה דתית. זיכרון הציבור קצר, ואני מבקש היום להזכיר שהמפלגות החרדיות עדיין קיימות. החרדים לא אמרו את המילה האחרונה ומי שחושב שהם ישבו בשקט כמו ילדים טובים טועה".
בשלושת החודשים שחלפו מאז הבחירות סיים פורז את ענייניה של חץ, שילם חובות לספקים, העביר משכורות לפעילים ולמעשה סגר את המפלגה. בשבוע הבא הוא יצטרף למשרד עורכי דין תל אביבי, וישוב לעסוק במקצוע שאותו נטש כשישב בכנסת. במבט לאחור, הוא מסרב להיכנע לנוסטלגיה. "בפעילות הציבורית יש צדדים יפים ויש צדדים אפלים, ואחד לא יכול להתקיים ללא השני. להיות שר זה מרתק, אבל יש הרבה עוגמת נפש. הפעילות המפלגתית היא גיהינום בכל המפלגות, כך שעדיף לא להיות שם.
"היום אני רגוע ונינוח, ולהערכתי תוך זמן קצר אשתכר הרבה יותר ממה שהשתכרתי עד כה. הייתה לי מספיק פעילות ציבורית. עכשיו, במקום להעביר שלוש שעות מדי יום בנסיעות לירושלים וחזרה, אני נוסע בתוך גוש דן. אני עוזר לבן שלי ואשתו עם הילדה. אני נהנה איתה הרבה יותר מאשר בכנסת".
אז לא נראה אותך שוב בפוליטיקה?
"Never say never, אבל כרגע אין לי תוכניות ממוקדות לפעילות עתידית".
עוד בוואלה!
מסתבר שהירוקים לא עברו את אחוז החסימה
לעומת פורז, לפאר ויסנר ממפלגת [[הירוקים]] יש עדיין שאיפות פוליטיות בוערות. למרות שגם הפעם הוא ומפלגתו נכשלו, הוא מאמין שיום יבוא ואזרחי המדינה יבינו עד כמה חשובה האג'נדה הירוקה לקיומה של ישראל. "המלחמה לא התחילה אתמול והיא לא תגמר מחר", הוא מודיע בנחרצות. "יום למחרת הבחירות כולם הבינו שזו הייתה טעות גדולה לא להכניס אותנו לכנסת. הגמלאים יכולים להמשיך לדרוש לחלק תרופות להמונים, אבל הבעיה הבסיסית היא הזיהום, ואם לא נטפל בשורש הבעיה, התרופות לא יעזרו".
על פי ויסנר, לכישלון מפלגתו יש אחראי אחד, והוא התקשורת הישראלית, שאוהבת להתייחס לירוקים כל השנה, אבל בתקופת הבחירות מתעלמת מקיומם. "עיתון מעריב החרים אותנו, ממש כך, וגם ערוצי הטלוויזיה לא נתנו לנו פתחון פה. קיבלתי רק 3 דקות מסך אצל עודד בן עמי בערוץ 2. זה מדגים היטב את הקשר תקשורת-הון-שלטון. אם היו נותנים לנו פתחון פה כמו לשאר המפלגות, אני משוכנע שהיינו הפתעת הבחירות".
עשית חשבון נפש אחרי הכישלון בבחירות?
"אין לי זמן לחשבון נפש אישי, כי אני כל הזמן במלחמה. צריך להלחם למען הדורות הבאים, על כל פיסת חול שנלקחת מהילדים שלנו. אם לא נפעל עכשיו נמצא את עצמנו בקטסטרופה".
עוד בוואלה!
אין דין, גם אין דיין
קטסטרופות סביבתיות הן לא מניע הפעולה של [[עוזי דיין]], שעומד בראש "תפנית", שהתמודדה בבחירות וממשיכה לפעול היום כתנועה. דיין חורש את הארץ, ומתרוצץ בין חוגי בית וערבי עיון, ממש כאילו מערכת הבחירות בעיצומה. התנועה פועלת לגיוס פעילים, מעורבת בתוכניות חברתיות ונושאת מבט קדימה, אל הבחירות הבאות.
מתוצאות הבחירות אפשר להבין שהישראלים לא מאמינים במלחמה בשחיתות?
"ישבתי מול סקר שהעלה שחלק גדול מהאנשים שלא הצביעו לנו חושבים שהשחיתות היא אויב הציבור מספר אחד, ודווקא בגלל זה הם בחרו לא לקחת חלק במשחק הפוליטי, ולא הצביעו בכלל. הלכנו למגרש תובעני ולא הצלחנו לדלג מעל אחוז החסימה. הכישלון צורב, אבל המחיר שלו לא קטלני, לא נדבקה אלינו תדמית של לוזרים או ליצנים. אני מכיר בכישלון ומקבל עליו אחריות אישית".
מה דוחף אותך להמשיך? יכולת להתברג בלי בעיה בכל מפלגה אחרת.
"אם הייתי מחפש סידור עבודה פוליטי, מזמן הייתי מוצא. יש אנשים שאומרים לי שאני טוב מדי לפוליטיקה אבל אנחנו לא מחליפים את העם, או את המציאות, וצריך לשאוף להגיע לפוליטיקה אחרת".
עוד בוואלה!
יש חיים גם אחרי
אילן גילאון מ[[מרצ]] הוא דוגמא טובה לפוליטיקאי שלא מתייאש, והראשון שיודה שהוא מכור לפוליטיקה. הוא כיהן בכנסת ה-15, אלא שמאבקים פנימיים במפלגתו מיקמו אותו במקום לא ריאלי בבחירות לכנסת ב-16. זה לא עצר אותו מלנסות שוב, וגם הפעם זה לא הלך, מאותה סיבה בדיוק.
"אתה מבין שכבר כמה פעמים אתה באותו פוטו פיניש, ואומר לעצמך - אולי בעצם אני לא מתאים לפוליטיקה"? הוא מודה. "אני רוצה להיות שם, אבל כנראה שהעם לא רוצה. אהבתי את הכנסת ורציתי לחזור אליה, כי לא הרגשתי שמיציתי את הפוטנציאל שלי. כסף אין לי, כבוד לא מזיז לי, רק כוח חשוב לי, כדי שאוכל להזיז את הדברים הנכונים".
אחרי ש[[אילן גילאון]] נפלט מהמשכן, הוא נדהם לגלות כמה קשה לשאת את התואר "חבר כנסת לשעבר". "זה יותר גרוע מלהיות אסיר משוחרר", הוא אומר, "כולם בטוחים שאין לך בעיה למצוא עבודה חדשה, כי אתה בטח מקומבן. אתה בא לראיון עבודה ולא רוצים לקבל אותך, כי אתה מזוהה עם עמדה פוליטית. ברור שהציעו לי כל מיני תפקידים, למשל להיות לוביסט של כל מיני נושאים שרחוקים ממני, אבל לא הייתי מוכן לזה".
היום מגיש גילאון תוכנית בערוץ הכנסת, כותב ב"ישראלי ניוז", וממשיך לפעול בארגונים חברתיים. ומה הוא ממליץ לנפלטים החדשים ממעגל העבודה? קודם כל, שלא יפתחו מסעדה, כמוהו. "בזמנו חשבתי שככה אני אוכל לשלב בין עבודה לבין מה שאני אוהב, ופתחתי מסעדה באשדוד, אבל בדיעבד עדיף להימנע מזה. אני ממליץ להם ליהנות. שימשכו את הרגע הזה כמה שהם יכולים, ושידעו שהאובדן לא כזה גדול. לפעמים אנשים עדיין חושבים שאני בכנסת, פונים אלי, מדברים איתי ברמזור. מצד שני, אני מדליק את הפלאפון וכבר אין 87 הודעות כמו פעם. אומרים לי אתה בטח מרוצה, לא מטרידים אותך יותר, אבל דווקא לא, הייתי מבסוט מזה".