צעד תימני נחשב טו סטפ?

למסיבת הטו סטפ גאראז' הרשמית הראשונה שהתקיימה כאן לפני כמה שבועות (בניצוחו של קוד 9 הלונדוני בתמרז לאונג') הגיעו כמה עשרות אנשים. מתברר שהמגפה המוזיקלית שמשתוללת בבריטניה בשנתיים האחרונות לא ממש מעוררת את סקרנות המקומיים, וחבל. היתה מסיבה מצוינת.

אוסף הגאראז' הבריטי הממוקסס "The Sound of The Pirates" הוא לא מה שילהיב את המקומיים על הז'אנר. האלבום בא לציין את תרומתן המהותית של תחנות רדיו פיראטיות להפיכת הז'אנר שהתפתח במהלך שנות התשעים להיסטריה בסופו של אותו עשור ואחריו. המיקס שעשה זד ביאס, אחד הפעילים שבמפיקי הסצנה, מחבר בין קטעים מארבע השנים האחרונות. הוא נפתח טוב (בשני קטעים של זד ביאס), ממשיך מאכזב ומצליח להדליק רק ברבע האחרון שלו בזכות רצף של קטעים אפלוליים (Northbound, ווקי, רימיקס ל’You Can’t Stop Me” של בייסמנט ג'אקס). הבסים הופכים דומיננטיים יותר, הווקאלז מורידים הילוך, חוזרים בגדול ומתפוגגים בסיום ההאוסי ההולם עם סמפולים מ"סטיב אוסטין - האיש השווה מיליונים" (הרטרו, מתברר, מכה גם בחזית הטו סטפ). עד אותו רבע מסיים אי אפשר שלא לחשוב שכל אוסף האוס יספק את הסחורה הרבה יותר טוב. זה עמוס, זה סתמי, זה צפוי - עדיף כבר לשמוע את האלבום של ארטפול דודג'ר בפעם המיליון.

עד מסיבת הגאראז' הבריטי הבאה, וזה עוד הרבה זמן אם בכלל, לא נותר אלא להסתפק בדיסקים מייצגים. ‘The Sound of The Pirates" גורם יותר מהכל רצון עז לצרף פרוטה לפרוטה ולנסוע ללונדון. שם הייאוש נעשה יותר נוח, ושם קורה הדבר האמיתי ולא צריך להתפשר על אלבומי מיקס בינוניים.