הגידור משחית

התקפת המחבלים בכרם שלום יצאה מהשטח הכבוש בידי רשות הטרור הפלסטינית המונהגת בידי הצמד אבו-מאזן ואיסמעיל הנייה. התוקפים הגיעו ליעדם, בשטחה הריבוני של מדינת ישראל, במקום שבו קיימת גדר ביטחון. אף-על-פי-כן, הם הצליחו במשימתם: להפתיע את חיילי צה"ל, לגרום להרוגים ולפצועים, ואף לשוב לבסיסם (כמעט כולם) יחד עם שבוי ישראלי חטוף. למרות הכאב, אי אפשר לדבר על הפתעה. כל מי שעיניו בראשו והתריע מפני ההסתמכות על הגדר, צייר לא פעם תרחיש זה. גם מאות הקסאמים הנוחתים בשטחה הריבוני של ישראל, לאחר מעוף קליל מעל הגדר, אינם צריכים להפתיע איש. כך גם הניסיונות לעקיפת הגדר דרך הים.

בניגוד לפיגועים קודמים בתוך "הקו הירוק", במקרה הנוכחי בולטת שתיקתם של נביאי השקר של הגדר ושל התקשורת המגויסת למענם, בלי לחקור ובלי לבדוק את נימוקיהם. בדרך כלל בעקבות פיגוע אנו שומעים שוב ושוב באמצעי השידור "הממלכתיים" את חיים רמון, עוזי דיין, דני רוטשילד, דן מרגלית ודומיהם, המקבלים זמן שידור אינסופי כדי לחזור על דרישתם להשלים את הגדר. אותה תקשורת "ממלכתית" מגויסת כמעט ואינה מאפשרת להביע את הדעה ההפוכה, כלומר להציג את האיוולת שבגדר, את העובדה שמטרתה פוליטית (בריחה מיש"ע) ולא ביטחונית (כי לא ניתן לנצח על-ידי מגננה אלא על-ידי התקפה), את הבזבוז האדיר הכרוך בה (ניתן היה להשקיע את המיליארדים בצרכים ביטחוניים אמיתיים ו/או בצרכים חברתיים חשובים), את הפגיעה בנוף (מדוע שותקים הירוקים?). התקשורת הבלתי חוקרת אינה שואלת, אלא רק מדקלמת את טיעוניהם של כוהני עגל הזהב, בבחינת "אלה אלוהיך ישראל".

מעל הכל, נזקה של הגדר הוא בכך שהיא משחיתה: היא משדרת בריחה ונכונות לספוג. הגדר, כמו צעדי מיגון אחרים, משדרים לאויב שהוא יכול להמשיך לירות ולחבל, כי ישראל מתמגנת בעיקר, ובמיוחד לא נוהגת במלחמה כבמלחמה. במקום לגדר את מוקדי הטרור (בתוואי קצר וזול בהרבה) היהודים שוב כולאים את עצמם בגטו, הפעם במולדתם, ומוכנים לספוג כמות "סבירה" של קורבנות. לא מיותר לציין שהירידה בפיגועים החלה במבצע "חומת מגן" ולא בעקבות השלמת קטע כלשהו של הגדר.

בגלל הגדר מוותרת ישראל למעשה על כביש 443 (הדרך החילופית החיונית לירושלים) והופכת את הנוסעים בו לברווזים במטווח של המחבלים אבו-מאזן ואיסמעיל הנייה ושליחיהם. בגלל הגדר הפוליטית מוכנה ישראל לסכן את הנוסעים לאריאל ולשומרון בכביש שהגדר נושקת לו. בגלל הגדר הצמודה ל"קו הירוק" יהיה דין תושבי כפר סבא ופתח תקווה כגורלם של תושבי שדרות. ואז יידרשו כספים נוספים למיגון נוסף, וחוזר חלילה.

רק השבוע (26.06.06) קבע בג"ץ שאסור למנוע מפלסטינים לעבד את אדמותיהם, כאשר כוונת האיסור היא להגן עליהם מפני מתנחלים. בין נימוקי פסק הדין נאמר ש"המענה לפגיעה בזכותם של התושבים הפלשתינאים לעבד ללא הפרעה את אדמתם, אינו בהצרת צעדיהם שלהם. אין להתיר למתנכל להטיל וטו על זכותו של הקורבן". אבל בג"ץ, כמעט כדרכו, נחלץ להגן על הקורבן כאשר זה ערבי. האם אותו נימוק עצמו אינו ישים גם כאשר הקורבן הוא יהודי, כלומר: המענה לפגיעה בזכותם של התושבים היהודים (משני צדי "הקו הירוק") לנהל את חייהם ללא הפרעה, אינו בהצרת צעדיהם (וגם הגדר וסכנותיה הם הצרת צעדים). אין להתיר למתנכל להטיל וטו על זכותו של הקורבן, גם אם הקורבן יהודי. בישראל המתכנסת ומתגדרת מגבילים דווקא את קורבנות הטרור על-ידי כליאתם בין גדרות.

גדר הכזבים, כפי שהתריע הח"מ לא פעם, כמו קו ברלב בזמנו, היתה צפויה מראש לכישלון ביום פקודה. הכישלון המעציב בכרם שלום הוא רק דוגמית לצפוי לאורך הגדר היקרה והמיותרת ביש"ע, כאשר המחבלים יתקפו מעליה ומתחתיה, כפי שהוכח בכרם שלום וכפי שמוכח יומם ולילה בשדרות. לפני הקריסה המוחלטת והצפויה מראש של גדר הכזב ועגל הזהב יש צורך להקים כבר היום ועדת חקירה ממלכתית לחקור את הקשר הפסול, שלא לומר המושחת, בין שלטון (רמון), הון (הקבלנים המתעשרים מבניית הגדר ומהזזתה לעתים קרובות), והתקשורת המקדמת את ענייניהם.

"והוא בונה חיץ, והינם טחים אותו תפל... והנה נפל הקיר, הלוא ייאמר אליכם: איה הטיח אשר טחתם?" [יחזקאל י"ג, 10-13]. "חיץ" בלשוננו הוא "גדר ההפרדה". "איה הטיח אשר טחתם?" היא השאלה של ועדת החקירה שתצטרך במוקדם או במאוחר לחקור נושא זה של "מחזה שווא" ו"מקסם כזב" (שם, י"ג, 7) הקרוי גדר. למעשה מדובר בעגל הזהב התורן, אותו עגל שנבנה במיטב כספו של עם ישראל המודאג, ואשר הוצג בפניו על-ידי אהרון הכהן כ"אלה אלוהיך ישראל" (שמות, ל"ב, 4). דבריו של הנביא יחזקאל תקפים גם היום, ונכון יהיה להקדים את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית לעניין המחדל, הקיבעון המחשבתי, הבזבוז, האינטרסים הזרים, ההונאה והאשליה הכרוכים בגדר.

* הכותב היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי בשנים 2001-2005.