התשובה נמצאת אצל אמא

הגורל הכניס אותם לכל בית בישראל, את המשפחות של גלעד שליט ואליהו אשרי. כולנו היינו במצפה הילה שבגליל ובשער ההתנחלות איתמר שומרון.

בהתנחלות שבשולי ההתכנסות העתידית שמעו את הנורא מכל הבוקר. ליבם ניבא להם זוועות שעות רבות קודם לכן. פני האם מרים שיצאה אתמול לתקשורת חשפו את תחושתה שתפילתה מיותרת. למרות זאת קיוותה והסכימה להזכיר לחוטפים שלילד יש בית, הורים ומשפחה שמצפה, וביקשה שישמרו לה על הילד.

בבית המשפחה בגליל, בלב ההתיישבות שבקונצנזוס, מדבר האב בארשת פנים קפואה עם התקשורת ואומר את אשר על ליבו בכל הנוגע לכניסה לעזה. הוא לא בדיוק נשמע כמי שמקבל את המתרחש שם ובשם האם והסובבים אומר שהוא רוצה את בנו חזרה, בבית, גם במחיר מו"מ, יהיה אשר יהיה.

למרות הכל, הוא נאלץ כמו כל המשפחה והקרובים, לזרום עם מקבלי ההחלטות ולקוות לטוב. בדלת הבית יוצאים ובאים כל העת: ראשי רשויות מהסביבה, ובינהם ערבים ובני מיעוטים אחרים, שרים והפיקוד הבכיר של צה"ל ומצפים לשביב מידע שיכול להצדיק אופטימיות, ולו הזעירה ביותר.

מכיוון שהדיפלומטיה סיימה את תפקידה ב-24 השעות הראשונות, למנהיגות בישראל לא נותרה בררה אלא להתייצב מול 'ראש הנחש' ולעשות מעשה ומכאן ההחלטה 'להיכנס בהם'. הכל, כדי שאפקט ההרתעה של ישראל כמדינה וצה"ל כצבא, לא ירד לטמיון. בעיקר לאור העובדה שמזה חודשים ארוכים שבשדרות והסביבה מתעופפים קאסמים והשקט המדומה סביב הרצועה שבחסותו נחפרו מנהרות.

לחלק מהיסטוריונים הצבאיים ימים אלו, יום השנה למלחמת לבנון, הזכירו את שלד קבלת ההחלטות של אז, אחרי הכדור הבודד שפגע בשגריר ארגוב ז"ל, שהגיע אחרי אין סוף הבלגות שלוו באיומים קשים כלפי ארגוני הטרור.

אין ספק שמקבלי ההחלטות ניצבים בפני דילמות קשות במקרה של פיגוע מיקוח, כשברקע עומד למבחן הסיכוי להישארותם בחיים של הנחטפים, כוחות החילוץ והלוחמים. גם הצפי להצלחת הפעולה הצבאית או כישלונה, והשאלה מה תהיה המשמעות שלהם ואם בכלל יצליחו בסופו של דבר להשיב את החייל הביתה, ניצבת על שולחן הדיונים.

אתמול, הייתה זו אימו של סרן ניר פורז ז"ל, שנהרג במבצע החילוץ שנכשל לשחרור החייל החטוף נחשון וקסמן באוקטובר 94', שיצאה בקריאה: "לא בכל מחיר". היא יודעת למה, למרות שזה קולה של אמא ולא של שר או מדינאי בכיר, שבדרך כלל 'מבין טוב יותר' מה טוב למדינה. אבל אימו של פורז ז"ל – מתי פורז, אחרי 12 שנה יודעת כבר כי בבית נשארים עם הכאב והתמונות והחיים בחוץ, נמשכים.

ואכן, אם נחזור כמה שנים אחורה, נמצא פרשיות שונות שבצילן חטיפות חיילים או אנשי כוחות ביטחון אחרים. חובתם של צה"ל ומדינת ישראל היא להציל את חיי אזרחיה. זה החינוך וזה גם המוטו המוחדר בעורקי החיילים. משכנעים אותם כי לא יופקרו ויעשה הכל למען שחרורם. אבל גם הם יודעים מסיפורי ארץ ישראל בשנים האחרונות, שהיו מקרים שלא הכל קרה כפי שהובטח.

ולכן מנהיג ומצביא יקר, קח את עצמך במקום האמא והאבא המקווים– ואח"כ תחליט מה טוב למדינה ולצבא. זכותה של אמא קודמת לזו של המדינה כולה. בסופו של יום ופעולה – מי שנשאר עם התוצאה זו המשפחה; וכמה טוב לחבק את הילד ולא שום דבר אחר. קחו גם את זה בחשבון.