שופטות בית המשפט המחוזי בנצרת נחמה מוניץ וגבריאלה דה-ליאו לוי, החתומות על פסק הדין בעניינה של הנערה שנאנסה על ידי אביה החורג, טוענות כי התנגדו לפיסקה שעוררה מהומה בסוף השבוע שחלף. הן גם דורשות ממנהל בתי המשפט השופט המחוזי בועז אוקון, לקיים "בירור" לשופט אהרן אמינוף, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת בנושא.
כזכור, השופט אמינוף כלל בפסק דין של אב שהורשע באונס בתו המאומצת במשך 12 שנים את המשפט "ייתכן שלמתלוננת נעמו מעשי הנאשם והיא חפצה בהם".
"שתינו קראנו את הטיוטה", הן כתבו, "ונדהמנו למקרא הפיסקה שנכתבה על-ידו. עוד בטרם ניתנה הכרעת הדין, בדיון הפנימי שנערך בין חברי ההרכב, הבענו שתינו, כל אחת בנפרד, את הסתייגותנו מהאמירה ודרשנו מחיקתה כתנאי להצטרפותנו להכרעת הדין שניתנה על ידו. בסוף הדיון סוכם עם השופט אמינוף כי הפיסקה הנ"ל תימחק על ידו מהכרעת הדין".
אלא שהן חתמו על פסק הדין הסופי וכאן מתחילה ונגמרת הבעייתיות שבהודעה מאמש. לדבריהן, החתימה שלהן שובצה משום שהיו בטוחות שהפיסקה נמחקה. באמת? איך נאמין לכן שמה שהיה כך היה? איך נפריד בין הקשר הסיבתי לאמרה הנ"ל, המהומה שנוצרה עקב כך בציבור לבין הנאמר אמש? ואולי המהומה היא שהכריעה את הנאמר בגזר הדין?
ובכלל - מה עם האחריות שלכן על הכתוב עליו אתן חותמות ועוד בגירסה הסופית? למה לא קראתן שוב ושוב את מה שנכתב בפסק הדין עליו חתמתן, אם ידעתן שיש שם פסקה בעייתית? חתמתן 'על עיוור', בלי לוודא שנמחק העניין במחלוקת ולכך יש מחיר.
על מי סמכתן? ידעתן מי השופט, מה עבר על משפחתו כשבנו השחקן הראל נוף הורשע גם בערעור בעליון והושלך לכלא משם שוחרר לא מכבר. ואולי הקלדנית טעתה, אולי התחלפו הדפים, הפיסקאות, הגרסה הראשונה וזו המתוקנת, לכאורה. מוזר הוא שמגישים לכן את הדפים ואתן אוטומטית שולפות קולמוס והופ חותמות.
גורלם של אנשים מונח בין הדפים והאותיות הללו ומשנה זהירות כמו גם אחריות וכבודו של השופט מונחים שם. מכל כיוון שתבחנו את המקרה זה נשמע רע ואפילו רע מאד.
אני גם לא מאמינה שגזר הדין לא הוקרא באולם, יש סדרים מסוימים בביהמ"ש בעיקר בפלילים. בקיצור, פישלתן וכעת, כנראה, אתן מחפשות מוצא מכובד, כי זה נוח יותר מלרדת כיתה חזרה ל"שלום" או ללכת הביתה בשלום.
בקיצור, מישהו למעלה במערכת חייב לבדוק את התנהלות הדברים מבחינת השופטים בכל הנוגע לדרך שבו עשה גזר הדין את דרכו לחתימה תחת ידו של כבוד השופט אמינוף. ולא הייתי מרחיקה לכת ודורשת לעיין בגזרי הדין האחרונים שנתן המותב ואולי אף להכניס לתמונה את משטרת ישראל.
מכל מקום, הראייה המוזרה הזו של חיי מין בכפייה ואונס כדבר שנהנים ומתענגים ממנו, כי לא מספרים עליו שנים (למרות שאולי גם קיימת בושה, איום וכו') היא בעייתית וקרדינלית, בעיקר משום שנאמרה על ידי שופט בית המשפט המחוזי בישראל והכל בלי ניד עפעף.
אין פלא שאפילו שופט בית המשפט העליון, דקה לפני שהוא פורש מכיסאו, הרגיש חובה לשמור על המוסד שידע מורדות בחודשים האחרונים והוצאת שופטים מהמערכת והוא שוקל את הדחתו של השופט שטבע מושגים חדשים במרווחים שבין אונס והנאה מסקס.
זה גם המקום לקרוא למי שאחראי על השתלמויות שופטים לקיים לאלתר ימי עיון שעניינם כמה שלא נעים לאמר מיניות האדם על כל פניה ומכלוליה. בטוח שיהיו שופטים שלא יהיה להם נעים לשמוע מאנשי מקצוע במה דברים אמורים הלכה למעשה, אך כולם בוודאי יגיעו כי כשיש סקס יש עניין. ליום עיון שכזה שווה לגייס את ד"ר רות וסטהיימר, איריס בראון ואפילו את בעלת השדיים של המדינה אירית פוקס והפנסיונר זלמן שושי. יש מקום להביא נאנסת ואולי גם גבר שעבר חוויות מיניות בכפייה ולכרוך את הכל ביום עיון, שיוציא את כולם נשכרים ומבינים שלא הכל מהנה במה שצריך להיות כזה.
בנוסף, תוכלו לשאול שאלות, תקבלו מהם תשובות ותצאו נשכרים בכל מה שבין סקס מהנה לזה שבכפייה ואלימות. מגרונן תצא הקריאה: אכן אנחנו נהנות אבל... ואז אולי מישהו במערכת יבין שאונס זה אונס זה אונס זה אונס ואי אפשר ליהנות מאונס.
סקס, שופטים ופסקי דין
עו"ד נורית אמיתי
27.6.2006 / 9:31