הצנזורה צודקת

עוד יום קשה עבר אתמול על תושבי מדינת ישראל ובעיקר על אלו שנפגעו בצורה כלשהי מהאירוע בדרום. החדשות בבקר סיפרו על חדירת מחבלים לבסיס צהל סמוך לעזה. אח"כ מספרים על השביתה בבית החולים סורוקה ומיד משדרים על מסוקים שמנחיתים פצועים, 3 מתוך 6 נפגעים הגיעו וטופלו.

ואיפוא השאר? חוץ ממוזיקה של יום שלפני יום העצמאות לא נאמר מאום. והמבין הבין. זהו, סגרו לכולנו את היום מול הטלוויזיה, האינטרנט והמבזקים ברדיו ובטלפון ובשיחות.

אירוע קשה עם הרוגים, פצועים וחטוף אחד: גלעד שליט מהישוב הילה שבצפון – מחירו של יום ראשון השבוע. המבזקים תורמים עוד שביב מידע ולאט מתגבשת התמונה למציאות שכבר שוקפה היטב ברשתות הזרות – שגם לשם יכולים הורים מודאגים וסקרנים להציץ.

אצלנו הכללים הם אחרים. והתקשורת, רעה במקצת וחופרת ללא הרף, חוזרת על שנאמר דקותיים קודם וממשיכה בשידורים חוזרים ומצולמים אין סוף.

אחרי זמן מתחיל מאבק הסקופים. איך? כל עיתונאי מציל עוד שבב מידע, לא תמיד במסלול הפורמאלי. דהיינו, לא באמצעות דובר צה"ל ורשמיים אחרים ומפרסם. הצנזור כנראה לא תמיד עומד בקצב, עד שקרתה הפאשלה בצהריים.

משפחה שהייתה עד לפני דקה אנונימית הפכה בין רגע לידועה וחשופה והכל שעתיים לפני שהותר.

המבצעים: חדשות ערוץ 1 - הערוץ הממלכתי ציבורי וחדשות ערוץ 2: מבית הערוץ המסחרי.

ערוץ 1 שידר מבזק מיוחד, בו פירסמו את שמו של שליט בשעה 14:30 בערך, ושעה לאחר מכן פירסמו גם חדשות ערוץ 2 במסגרת השידור הרציף את שמו.

שאר המערכות חיכו לאישור מדובר צה"ל באשר לפרסום השם וכולם, כמובן ידעו. האישור הרשמי הגיע לקראת השעה 16:30 וכך נהגו כולם. חשוב לציין, כי זה ממש לא משנה אם קצין כזה או אחר אמר למי מהכתבים – 'אפשר לפרסם'. יש דובר צה"ל, יש צנזור ויש כללים שכתב ישראלי – בייחוד בזירות הרגישות של הלוחמה - חייב לעמוד בהם.

אחרי מה שקרה והפרסום שנעשה, קל לאמר 'טעות אנוש שנבעה מחוסר מודעות להנחיית הצנזורה' ולהביע התנצלות. אבל דוברת צה"ל בצדק – בשלה: "קיימת חשיבות עליונה לגלות רגישות ואחריות בנושא זה, שהוא בליבו של הקונצנזוס וטעון מבחינה רגשית. האחריות בנושא זה מוטלת על כתפי כולנו ובכלל זה התקשורת". צודקת תת אלוף מירי רגב.

ולכם העיתונאים: די עם התירוץ הנדוש שזו טעות אנוש. אז מה אם היה לכם את השם קודם? כל מי שקצת קרוב לאירועים או למשפחות ידע איך שהוא במי מדובר ועשה כבר את דרכו לגליל העליון למצפה הילה. אז מה? פורקים את עול הצנזורה ומפרסמים? ומה עם המשפחה? מה זה כבר משנה שעה פחות או יותר, הרי כולם ידעו.

אבל איך לא – התחרות על המקום הראשון כנראה חשובה יותר מכאבם של הנוגעים בדבר, שהם הנפגעים הראשונים, בסופו של דבר.

ברור לי שהצנזורה לא תעשה מאום מולכם, זה לא הימים של קו 300 והלקחים מאותם ימים הראו בסופו של דבר שהמלחמה בסגירת עיתונים לא משתלמת. אבל בכל זאת, מישהו צריך לעשות חשבון נפש, אישי לא עיתונאי.

מאחורי כל ידיעה עומדת נפש בישראל, לא אחת ולא שתיים אלא יותר, כל עיני העם הזה נשואות אל החדשות וכל אחד מוכן לוותר על סקופ אם הוא בא במחיר של טובת ושלום האחר. מה זה משנה איך קוראים לו, שעה קודם. הרי המשפחה והקרובים שצריכים לדעת יודעים; ומי שלא צריך לדעת – יחכה עד הפרסום הרשמי.

מישהו צריך להבין שאחרי אירוע כמו אסון המסוקים והמצלמה שמוקדה בקיטבג של חייל שנהרג ומקרים אחרים קשים גם הם, צריך לחשוב פעמיים על כל פרסום שמאחוריו רגשות, שמות ומשפחות.

לא משנה מה תהיינה המסקנות מהפרסום שהיה, את שנעשה אין להשיב. עם זאת יש לשבת אל שולחן הדיונים עם העוסקים בנושא: דוברת צה"ל, הצנזורית הראשית, תא הכתבים הצבאים ותקשורת זרה ושאר הנוגעים ועוסקים בנדון ולקבוע: החדשות חשובות, המרוץ אחרי הסקופ – חשוב אבל מעל לכל עומדים הרגשות של הנוגעים בדבר – הם החומה האמיתית שניצבת לזכותכם, גם כשתקראו לחדר העורך שיטיף לכם מוסר ואולי יוריד לכם שכר או ידחוף לכם ליד מכתב שינווט אתכם הביתה. למרות הכל זכרו מעכשיו - גורלו של החייל שנותר חי מהאירוע בכרם שלום – מצוי גם בידי התקשורת.

עו"ד נורית אמיתי היא חברת מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו.