זה לא טרור

לא טרור ולא בטיח. חוליית לוחמים פלסטינים הסתננה לישראל, הרגה שני חיילים פצעה אחד וחטפה אחד נוסף. מכיוון שמדובר במבצע מורכב הכולל חפירת מנהרות, הסחה, מילוט בדרך שונה, והשגת מטרות מעל המשוער, לו הייתי פלסטיני הייתי פונה למפיק סרטים הוליוודי ובודק אפשרות של עשיית סרט בנושא. לשמוע את הרמטכ"ל קורא לפעולה הלחימה הזו, שבוצעה נגד חיילים ישראלים חמושים, "התקפת טרור" מעלה סימני שאלה רבים בכל הנוגע להבנה שלו את המושג טרור, לחימה, אזרחים וצבא.

מעבר לסמנטיקה המבדילה בין טרור ללחימה צבאית באופייה, מה שצריך להיות ברור לקברניטי המדינה, אם לא היה ברור עד עתה, אנו בעיצומה של מלחמה. האבסורד הוא שהאסימון נפל רק לאחר שחיילי גרילה מטעם ממשלת החמאס תקפו חיילים ישראלים. מסתבר שטיווח אזרחים ישראלים חפים מפשע על ידי עושי דברה של הנהגת החמאס לא גרר את ההבנה המתבקשת שממשלת הרשות הפלסטינית הינה אויב לכל דבר. יפה, אם כך אזרחים מותר להרוג כיוון שעדיין נסתחבק עם אבו מאזן בירדן, וחיילים אסור להרוג כי אז נשלח את הרמטכ"ל לנבוח על אבו מאזן כאחראי ונדבר על כיבוש הרצועה מחדש. עולם הפוך.

אין הגיון בכיבוש עזה מחדש, אלא אם כן בא לנו משגל נסוג שכזה.הרי גם אם "נכנס בהם בכל הכוח" אנו נשאר עד שייהרגו מספיק חיילים בצד שלנו, או עד שהעולם ייאלץ אותנו לצאת בתואנות של טבח, וזה כלל לא משנה אם הדבר נכון או לא. למעשה כבר אין יישובים בעזה להגן עליהם, ואין שום הצדקה לסיכון חיי אדם בצד שלנו רק בכדי להוכיח להנייה שאנחנו יכולים להעמיד טנקים גם מול "המוקטעה" שלו מבלי לעשות לו שום דבר. אחרי הכל, כשעזה תהיה תחת "כיבוש", כמה זמן יעבור עד שהעולם יקבל את החמאס, שוב, כלוחמי חופש?

מה כן ניתן לעשות? טוב ששאלתם. קודם כל כדאי לאפסן טוב טוב בבויידעם את הרעיון של "ההתכנסות". שרון (זוכרים?) יצא מרצועת עזה בשל שלוש סיבות בלבד. הראשונה, בכדי שעזה תהווה מקרה מבחן שאינו מסכן את מרכז הארץ, לאפשרות של הסכם שלום הכולל נסיגה מחלק משטחי יהודה ושומרון; כמו גם נטרול טענות הכיבוש של הפלסטינים. הסיבה השנייה היא שבכל מקרה עזה לא הייתה נשארת בידינו בהסכם כולל, והאמת היא שאנחנו לא ממש רצינו שני מיליון ערבים בשליטתנו ולרצועה אין ערך אסטרטגי או היסטורי מספיק בכדי למנוע צעד כזה. והסיבה השלישית היא כי הוא היה צריך לעשות משהו.

אז אם יש משהו שהנסיגה מרצועת עזה לימדה אותנו הוא שאין להפקיר את מרכז הארץ לחסדי ממשלת טרור ביהודה ושומרון. מבחינת עלות מול תועלת, בחיי אדם ובדיבידנדים בינלאומיים, אי הימצאותנו ברצועת עזה היא נכס בל ישוער, עדיין; אך נסיגתנו מיהודה ושומרון תחשוף את תל אביב, לירי ארטילרי לגטימי לכיוון "הקריה". עזריאלי, אגב, נמצא ממש ממול. כן, גם לנו יש בסיס באזור אזרחי, וכל עוד המטרה היא צבאית, אין הרבה הגיון בלבלבל את המוח על טרור פלסטיני. ומה נעשה אז? נכבוש את יהודה ושומרון, שוב? אנחנו יכולים - אבל למה להיכנס לדינמיקה כזו שתעלה לצד הישראלי בחיי אדם, אזרחים וחיילים ובקריסת הכלכלה הממוקדת רובה ככולה, במרכז הארץ. תיירות? ניתן יהיה לסנף את משרד התיירות תחת לשכת התעסוקה לעשור הקרוב.

אז לאחר שרה"מ יאפסן את רעיון ההתכנסות עד שהפלסטינים יקבלו קצת שכל, או עד שלחזירים יצמחו כנפיים, מה שיבוא קודם, ניתן לשקול רעיונות גרנדיוזיים פחות מאשר הסכם שלום, או נסיגה ללא הסכם רק כי "חייבים לעשות משהו". יש לחשוב כיצד לנהל סכסוך, כיוון שהשאיפה לפתור אותו כרגע היא מגוחכת.

כצעד ראשון, הייתי שמח לראות את גלעד שליט חי ובמצב "תקין" בישראל; עד שיושב לידי ישראל, אפשר לחזור למדיניות המאוד אפקטיבית של הריסת בתיי מחבלים, רק מהאוויר. וכך להפציץ בטווחים של עשרים דקות בתים של פעילי ומנהיגי חמאס (ניתן לספק שמות או רשימת כתובות), תוך המלצה חמה לכל האזרחים ברדיוס מסוים להתפנות מהאזור. באופן אישי לא הייתי עומד על כך שיסגירו לידינו את הלוחמים הפלסטינים שביצעו את הפעולה, שהרי זו פעולה צבאית לכל דבר, אך קטונתי.

לאחר שיוחזר החייל ניתן לשוב למדיניות, הדי אפקטיבית, של טיווח מהאוויר, רק עם יד יותר קלה על ההדק. לא רק פצצות מתקתקות, אלא גם תשתיות לא אזרחיות תחת ממשלת החמאס. לא להעברת סחורות, לא למעבר פועלים פלסטינים, לא למעבר אח"מים של ממשלת החמאס, לא לטיוליי הנייה וחבריו בעולם. אז זו לא תהיה מלחמה עם הכרעה, ופה ושם יירו קסאמים בדרום, כפונקציה של קלילות האצבע על ההדק של הצבא הישראלי. אך הפלסטינים יידעו שהם במלחמה עד שימציאו לידינו פרטנר שלא נסמך על הרג אזרחים ומסוגל ורוצה למנוע פעולות טרור. לא הייתי עוצר נשימתי בציפייה שזה ייקרה בקרוב. לעת עתה אם יש מישהו בישראל שמעוניין לדבר עם החמאס מבלי שזה יכיר בקיום ישראל, יקיים הסכמי עבר, ויימנע טרור- שיכתוב את המסר על טיליי הכתף של בחורינו הטובים, הם כבר יעבירו אותו ליעד.