שילוב ילדים - דיון בכנסת

#

תמצית פרוטוקול מס' 282 מישיבת ועדת החינוך והתרבות (6 ביוני 2001),

הכוונה של החוק הזה היא לאפשר להעביר אותם מהחינוך המיוחד שבו הם מצויים אל החינוך הרגיל, בכפוף לכך שאנשי המקצוע יאמרו שאפשר להעביר אותם מהחינוך המיוחד לחינוך הרגיל, ושסיבת המחסור במשאבים לא תהיה העילה למנוע את המעבר.

בישיבה האחרונה יושב-ראש הוועדה העלה רעיון, שאומר שאת המסננת – דהיינו, את המגבלה של מי יהיה זכאי ולא זכאי, וכך גם מגבלה תקציבית – נשים על-ידי דרישה שהזכאות תינתן רק למי שכבר למד תקופה של שנה במוסד לחינוך מיוחד.

הכוונה הטובה ברורה. הסדר כזה יכול להביא למצב, שבו שני תלמידים לומדים בבית-ספר רגיל: האחד סובל ממגבלות קשות יותר מחברו, ודווקא זה שסובל ממגבלות קשות יותר מזה של חברו – ואני יכול לתת רשימה של סיבות: כיוון שהוריו היו חזקים מבחינה כלכלית, או הבינו יותר את חשיבות השילוב, או לא הבינו דווקא את חשיבות מסגרת החינוך המיוחד - לא הגיע למוסד לחינוך מיוחד, אלא מלכתחילה היה משולב, וחברו שצרכיו האובייקטיביים הם פחותים כי המגבלות שלו פחות קשות, נהנה מסל שלם של זכויות, שחובה לתת לו על-פי דין לפי הצעת-החוק הזאת. אני מסביר את זה, למרות שאני רואה שהדברים כבר ברורים.

בעצם עשויה להיות כאן איזושהי פגיעה בשוויון, כשמדובר בשני מקרים שבאמת מבחינה אובייקטיבית הם זהים. מה יכול היה להצדיק את ההבדל? אם היינו אומרים שאותו הסדר, בעיקר בגלל התקופה הזאת של שלוש שנים שאליה אני אולי אתייחס בנפרד, וכאילו הזכויות שהפרק בא להעניק, נועדו כדי לרכך את המעבר, או לאפשר לילד להתמודד עם המעבר ממסגרת אחת שהיתה שונה מהמסגרת הרגילה

הנושא של חינוך במוסד לחינוך מיוחד – וזה גם עלה בישיבות הקודמות - הוא לא נושא פשוט. זאת לא סתם בחירה לפי אזורי רישום. מדובר פה במשהו שקשור גם בסטיגמה. מדובר פה גם באיזושהי הרחקה של הילד, ולכן קיים הרעיון של השילוב במסגרת אחרת. בשילוב עצמו מרחיקים אותו בעצם מהמסגרת הרגילה, כפי שהוא תופס את עצמו וכפי שהסביבה תופסת אותו.

מטרתה של הצעת-החוק הזאת היתה לעגן את הזכות של הילד ללמוד בכל מסגרת שבה הוא בוחר ולקבל את ה"סל" שהילד הזה זקוק לו, אם מבחינת טיפולים פארא רפואיים, ואם מבחינת ההתאמה של המסגרת החינוכית, בכל מסגרת בה הוא לומד.

השאלות האם הילד למד בחינוך המיוחד והאם הילד עבר ועדת השמה או לא, הן שאלות משניות, והן שאלות שאינן מרכזיות. השאלה המרכזית היא הצרכים של הילד. הזכאויות של הילד צריכות להיקבע לפי הצרכים שלו, ולא לפי השאלה הטכנית השרירותית האם הוא למד שנה במוסד לחינוך מיוחד.

היו"ר זבולון אורלב:

אני תומך במה שאת אומרת במאה אחוזים, אבל אני רק אומר לך שמה שאת אומרת עולה בערך שני מיליארד שקל, ואני לא מסוגל להעביר חוק כזה.

עכשיו יש לי שאלה – האם את רוצה שנלך על הצעת-החוק שלך ונביא אותה לקריאה ראשונה, ואני אראה לך איך היא נופלת, או שבכל זאת תשמעי בקולי, ותגידי: אני לא יכולה להשיג פתרון ל-X ילדים, אלא אני כרגע יכולה להשיג רק פתרון ל-Y ילדים? האם את מוכנה לתמוך בזה? אני לא אלך על הצעת-חוק שתהיה לה פה התנגדות. אני פשוט אקבור את החוק ונגמור את העניין, מה הבעיה?

זה לא שארגון "בזכות" הוא הצדיק וחבר-הכנסת זבולון אורלב הוא הרשע. אם אתם לא תכתבו הודעה גדולה שאתם תומכים בחוק, אני לא אתקדם הלאה. אם ארגוני ההורים לא יגידו שהם תומכים תמיכה מלאה בחוק, אני לא אלך הלאה. האם אני אלך נגד ארגוני ההורים? אתם השתגעתם?

אבי סלומה:

אני אבי סלומה. אני למדתי במסגרת החינוך הרגיל. חייבים לתת נגישות לאדם מוגבל, ולא צריכים לעצור את הכל, כי בסופו של דבר הלקות מגבילה אותנו מלהתקדם הלאה.

מלכי איציק:

כן, אבל אני רוצה לדבר על כל הדברים החדשים שכתובים פה בנוסח החדש. מדברים על הנושא של שנה חובה. זה דבר נוראי, במיוחד מתוך הגישה של שילוב ילדים אוטיסטים בגן. זה פשוט עוול לחתוך את זה בצורה כזאת.

היו"ר זבולון אורלב:

אתם באמת משכנעים אותי לחזור בי מהחוק.

מלכי איציק:

יכול להיות. אם לא נגיד בבירור בנושא הזה של הזכאות של הילדים, מה הילד הזה זכאי לקבל, כמה כסף המדינה מוכנה להשקיע בילדים הבעייתיים והקשים שלנו - את אותו התקציב כמו בחינוך המיוחד - הילדים האלה לא יוכלו להשתלב. אתם כאילו אומרים שאם יינתן לילדים האלה איזה מענק קטן, הם יהיו בסדר. הילד שלי לא יהיה בסדר. הילד שלי יצטרך תמיכה לאורך שנים רבות, ואם הוא יישאר במסגרת החינוך המיוחד, המדינה תיתן לו את זה. זה בזכות ולא בחסד. היום אנחנו מקבלים דברים בחסד. אנחנו צריכים לקרוא לילד בשמו.

הבעיה של הבן שלי לא תיפתר בעוד שנה. לכן, אם רוצים שהשילוב של הבן שלי יצליח, הוא צריך לקבל את התמיכה לאורך השנים. אין שום סיבה שהוא ילמד במסגרת החינוך המיוחד כדי לקבל את התמיכה ולא בחינוך הרגיל. זה עוול וזאת אפליה.

אני מסכימה לחדד את הקריטריונים. זה לא צריך להיות דבר טכני. צריך להגיד מי הם ילדי החינוך המיוחד. אנחנו טוענים שיש הרבה פחות ילדים מהמספרים שמדברים עליהם בחינוך הרגיל, אבל למי שהחוק הזה מיועד, צריך לתת משהו שיהיה שווה משהו. אנחנו מפוררים קצת שעות לכולם, ואחר-כך יעשו מחקר ויגידו שהשילוב לא מצליח – כי לא נותנים תנאים לשילוב. כדי ששילוב יצליח, צריך לתת תנאים מתאימים. אם רוצים לתת קצת, לא שווה לעשות כלום.

צריכים להמשיך להילחם, כי אם עכשיו יעבירו תיקון לחוק, זה יגרום לתרדמת, ויגידו: יופי, תיקנו את החוק. התיקון הזה מנציח את הדבר הקיים. לא ייתכן שיגידו: אין כסף לילדים שלנו. אם אין כסף לחינוך, שיחלקו את חוסר התקציב על-פני כל מסגרות החינוך, ושילדי השילוב יקבלו כמו כולם. הם יקבלו קצת פחות, אבל לא יהיה מצב שנקבל אפס, או שמה שנקבל נקבל בחסד, או כי יש לנו קשרים וההורים יכולים לתמוך.

היו"ר זבולון אורלב:

אני ממש נכנס לדילמה, האם להיות פוליטיקאי ולהקשיב להורים - אין לי בעיה לבקש מאר