האלוהים והסלע

שלשום, בין תשע בלילה לחצות, נערך בישראל ניסוי שנועד לענות על אחת השאלות המפורסמות בתולדות התיאולוגיה: האם אלוהים מסוגל לברוא אבן כבדה כל כך, עד שהוא עצמו אינו יכול להרים אותה? פילוסופים, לוגיקנים וכהני דת רבים מספור, ניסו לאורך הדורות לפצח את החידה הפרדוקסלית הזו, אבל בודדים, אם בכלל, התיימרו לפתור אותה בשיטה אמפירית.

יום חמישי, 22 ביוני 2006, ייזכר כתאריך שבו נאספו 50 אלף ישראלים, על שטח אדמה גדול למרגלות הרי ירושלים, כדי להשתתף בניסוי שיבחן את סוגיית אלוהים והסלע. הקב"ה, מטעמיו שלו, בחר שלא להשתתף בארוע, אבל שלח תחתיו נציג ראוי ביותר – רוג'ר ווטרס, גדול היוצרים בתרבות הרוק. בתפקיד האבן, כיכב מדגם מייצג מעבודותיו של האמן לאורך השנים.

במשך שלוש שעות תמימות, השתדל ווטרס הקשיש לבייש את נעוריו במידה כזו, שתסיר משהו מחינה השמיימי של מוסיקת הפינק פלויד. התוצאה המרתקת היא, שמדובר כנראה במשימה בלתי אפשרית. רוג'ר ווטרס בכבודו ובעצמו, במאמץ עילאי ובסיוע של משלחת מלאכי רעים, לא הצליח לגרום לקהל עצום של מעריצים למאוס בשיריו הנפלאים. אלוהים ברא אבן כבדה כל כך, עד שאפילו הוא לא מסוגל לסלק אותה מעל פני הקרקע.

מי שנכח בארוע או עקב אחרי התגובות שפורסמו ברשת לאחריו, עלול לפרש את האמור לעיל, כאילו ליקויי ההפקה השונים פגמו בהופעתו של ווטרס והפכו אותה לחוויה שלילית. למרבה הצער, הפרשנות הזו אינה נכונה. יתרה מזאת – הלוואי והיתה נכונה. הלוואי שביקורו של גאון הפינק פלויד בישראל, היה בעל ערך אומנותי כלשהו, שממנו ניתן היה לגרוע באמצעות פקקי תנועה מטורפים, סאונד מרושל, פלייבק מביך, פירוטכניקה בינונית, מסר פוליטי פשטני או קהל שמתעקש לשיר ב"וואה-וואה" את הקטעים האינסטרומנטליים.

כל הגורמים האלה בוודאי הוו מטרד, אבל בתמונה הגדולה, הם שימשו רק גימור גרוטסקי לנושא המרכזי: הופעת פינק פלויד בלי פינק, בלי פלויד ובלי הופעה.

קשה להגדיר את הז'אנר המדויק של מה שהתרחש אמש על שדה החומוס החרוש בנווה שלום. אפשר לתאר את הארוע כוידאו קליפ באורך שלוש שעות, אבל גם תארים כמו "קריוקי" או "ערב שירה בציבור" יכולים להתאים. ציניקנים היו מוסיפים כאן גם מונחים מתחום טקסי הקבורה.

כך או אחרת, דבר אחד לא היה שם, בוודאות: מופע רוק. ווטרס הנחה את הנגנים שלו לבצע את שירי הפינק פלויד, בדיוק לפי התזמון והעיבוד שלהם בתקליטי האולפן, כך שכל צליל וכל דגש היו צפויים. רק שלושה קטעים נמלטו מן הגורל הזה, על משקל "מן הפח אל הפחת": "Shine on" והפתיחה של "Time", שנרצחו על הבמה בכמה מהלומות אגביות של תוף וגיטרה, ועוד עניין תמוה אחד, מעין מנשר מוזיקלי בנושא "ואהבת לרעך כמוך" שהוגדר באחד הטוקבקים כ"טקסט ברמה של מסיבת סיום בחטיבת הביניים של קרית אונו".

מלבד אותם רגעי שפל, אי אפשר היה להבדיל בין הארוע בנווה שלום, לבין התכנסות המונית של חובבי פינק פלויד, לצלילי פסקול משובש של להיטי הלהקה. העיסקה הבסיסית בהופעת רוק – ויתור על איכות הצליל האולפני, בתמורה לבילוי של ערב חד פעמי שבו היוצר עושה מוזיקה מול עיניך – לא התממשה, למרות שהמחיר שולם במלואו. מי שקיווה לחוות אפילו רגע אחד – בין אם יארך שעה, דקה, או שניה בודדת - של פינק פלויד, של הסתופפות במחיצתה של גאונות, נידון לאכזבה.

לכאורה, אין זה הוגן לשפוט את רוג'ר ווטרס על סמך הופעה חיה, כשם שלא צריך להעריך את רונלדיניו לפי הפרוזה שהוא כותב. אפריים קישון המנוח, למשל, התגלה בראיונות כאדם בעל חוש הומור טרחני ולא מתוחכם, אבל לדמות הזו היה רק ערך רכילותי. קישון ההומוריסט, כמו ווטרס הכותב והמלחין, לא עבד מול עיני הציבור. הוא הסתגר במעבדה שלו, רקח את קסמיו והגיח החוצה עם יצירות מופת.

גדולתו של מנהיג הפינק פלויד התבטאה ביצירה מדוקדקת, מוקפדת ומבודדת, עם קומץ עמיתים-מומחים, בתוך אולפנים משוכללים, כשכל צליל וכל תיבה עוברים ליטוש שיצר את חוויית השמע החד פעמית שקרויה "פינק פלויד". אין שום קשר בין האמנות הזו, לבין הצגה מוסיקלית ענקית, עם אש ותמרות עשן, לעיני עשרות אלפי צופים רועשים. בניגוד לעמיתו-יריבו דיוויד גילמור, רוג'ר קשישא אינו איש במה.

יתרה מזאת, חלקים מיצירתו הגדולה "החומה", מוקדשים לסלידה מעדרי הקהל שגודשים את הופעות הרוק ההמוניות. הבעיה היחידה היא, שאותו מיזנטרופ צרוד ולא קומוניקטיבי, מתעקש לתור את העולם, לעלות על במות ולהפגין קבל עם ועדה את חוסר ההתאמה המובהק שלו למדיום ההופעה החיה.

מה הסיבה להתבזות הזו? האם זהו חלק מתהליך הדעיכה העצוב של ענק יחיד בדורו, או שמא התשובה הפשוטה מצויה בכותרת השיר המפורסם Money? ואולי ווטרס מנסה לפקוח את עינינו, החסידים השוטים שמתעקשים ליחס לו גאונות שמעולם לא הייתה בו? אם זו המטרה שלו, אפשר לקבוע כבר עכשיו שהיא לא תושג. האבן פשוט כבדה מדי.