פסטיבל הגאווה, תל אביב 2006

ביטולו של מצעד הפונפונים התל אביבי הביא 2 נשים לארגן מפגש קהילה אחר, בו יושבים ומדברים על הנושאים הבוערים של הקהילה

נעה נבט

מצעד הגאווה התל אביבי לא יתקיים השנה כיוון שבאגודת ההומואים, הלסביות, הבי והטרנס החליטו למקד את המשאבים ותשומת הלב במצעד העולמי, שייערך בירושלים בחודש אוגוסט. עדי מורנו ומינה רוזנשיין, נשות קל"ף (קהילה לסבית פמיניסטית) קפצו על הוואקום שנוצר והחליטו למלא אותו במשהו שונה לחלוטין. הן יצרו את "מקום תחת הקשת", פסטיבל ה[[אקטיביזם]] הגאה הפמיניסטי, שם מפוצץ לאירוע חברתי במובן הפשוט של המילה. מפגש נטול פלצנות וחף מפוזות, שהחל אתמול ויימשך גם היום בפארק הירקון בתל אביב.

מבחינת המארגנות, זה אירוע ראשון במסורת שהן מקוות שתחליף את מצעד הגאווה, או לפחות תתקיים לצידו. "חשבנו שביטול המצעד בתל אביב הוא הזדמנות טובה לעשות אירוע מסוג אחר", מסבירה מינה רוזנשיין. "אנחנו מודעות למקום שלנו, ואנחנו לא מייצגות שום קבוצה רחבה, רק את עצמנו. רצינו לתת הזדמנות לאנשים מרקעים שונים. אנחנו רוצות שיהיו כאן כל מיני סוגים של אנשים, ושנוכל לדבר על מגוון נושאים. אנחנו מנסות ליצור מסגרת חדשה, שתיתן מקום לגיוון, שתפגיש אנשים שלא נפגשים אף פעם, למרות שהם חלק מהקהילה הזו".

-ובמצעד זה לא קורה?
"ב[[מצעד הגאווה]] אין מפגש אנושי, אלא קבוצות שנלחמות על דברים שונים, אבל מעולם לא הכירו. אני פחות מתחברת למה שהמצעד מייצג. יש בו נראות מאוד מסוימת, שגם היא דבר חשוב, אבל זה חייב לבוא בנוסף לעוד כמה דברים, שאנחנו מנסות לעשות כאן".

למצעד הגאווה יש חסרון נוסף, שהמארגנות מוכנות להודות בו רק בחצי פה. החברה הישראלית מסכימה איכשהו לקבל את ההומואים התל אביבים, היפים, המצליחים, אלה שצועדים כל שנה בראש מורם. אבל אין בו ייצוג לכל השאר - להומואים דתיים, ללסביות עניות, ולמעשה לכל מי שלא כתוב עליו בענק "הומו מרוט לייזר שרואה סרטים של [[איתן פוקס]] וחוגג באוויטה". וזו בדיוק מטרתו של הפסטיבל – לתת מקום לכולם.

"קורה שמישהו מדבר בשם הקהילה", אומרת אינה מיכאלי, פעילה בקל"ף ובקואליציית נשים לשלום, "אבל למעשה הוא עושה את זה בשם הקבוצה אליה הוא משתייך, ולא מודע לאנשים אחרים, לצרכים שלהם, לאינטרסים השונים. אסור לשכוח שלסבית יכולה להיות מהצפון, מהדרום, עשירה, ענייה, משכילה, אנאלפבית. מיניות היא דבר מגוון ונזיל. אין סיבה להכניס הכול לתוך מגרות צרות". "הקהילה שלנו לא הומוגנית", מסכימה רוזנשיין, "וכמו תמיד, כשלא מכירים מישהו, יש סטריאוטיפים, מפחדים, לא מבינים, לא מקבלים. רצינו לארגן אירוע שיש בו מקום לדיבור, לשיחה, לדיון. לא היה אדם אחד שפנה אלינו בבקשה להעביר סדנא שסירבנו לו".

עוד בוואלה!

"אנחנו לא חיים בסרט שאנשים עם מוגבלות יכולים הכל"

לכתבה המלאה

על מה ידברו היום?

ומגוון בהחלט יש. אתמול הרצה שם בין השאר שוקי הרזה, דראג קינג מירושלים, שסירב לדבר על הפן הטכני של ההופעה, דהיינו האיפור והלבוש, אבל ניהל דיון מרתק עם הקהל על המוטיבציה שלו להתחפש לגבר. אחריה הגיע חבר הכנסת לשעבר רומן ברונפמן, שדיבר על הישגיה של הפעילות הפרלמנטארית למען הקהילה. היום ידונו שם באלימות בין נשים, במקומה של המשפחה בחיים הגאים ובלסביות מהפרברים.

ד"ר חנה ספרן ("חוקרת, פמיניסטית, שמאלנית רדיקלית, לסבית, חיפאית" היא מגדירה את עצמה) הגיעה לפסטיבל עם בת זוגה, וניצלה את ההזדמנות כדי לפגוש חברות ותיקות ולמכור כמה עותקים מספרה "לא רוצות להיות נחמדות". "זה נפלא שפשוט יושבים ומדברים", היא אומרת, "נשים, גברים, דתיים, חילונים. זה המקום להתווכח, להחליף דעות, לברר מה ההבדלים בינינו. כמספר הנשים כאן, כך מספר הדעות".

-תחליף הולם למצעד ?
"אין ספק שלמצעד הגאווה יש צדדים חיוביים, הוא בוטה, הוא יוצר ויכוח, וזה טוב. מצד שני, אני לא אוהבת את המסחור שלו. אני מבינה שקשה לקיים אותו בלי ספונסרים, אבל החלק הזה מיותר בעיני, ובכנס שלנו הוא לגמרי לא קיים".

-לא הגיעו המונים.
"זה נכון, אבל עדיף ככה. דברים צריכים להתחיל איפשהו, לאט לאט. במצעד הגאווה יש כל כך הרבה אנשים, שאתה הולך לאיבוד וזה לא שייך לך. הרבה יותר כיף להתכנס ככה מאשר לעשות מצעד. חוץ מזה, נורא חם בתל אביב בתקופה הזו של השנה. הסבל הזה לא מגיע לנו, לנו מתאים לשבת בצל מתחת לעצים".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully