פט ריילי בכה בחגיגות האליפות של מיאמי היט על הפארקט של המאבריקס. אבל אלו לא היו דמעות של השתחררות לחץ, או בכי של אקסטזה. אחרי כל כל הרבה שנים של כאב הוא פשוט שמח לשמוח עוד פעם. ושמח לשמוח יחד עם השחקנים שלו. אז איך הפך האגו מניאק מלוס אנג'לס לאיש הנינוח (יחסית) בקדנציה השנייה שלו במיאמי?
אל תפספס
האיש והג'ל
בשנות ה-80 היה פט ריילי המאמן הבולט ב-NBA, לא רק מקצועית. כבר בעונתו הראשונה כמאמן ראשי בליגה הוא הוליך את הלייקרס לאליפות (1982), ומשם המשיך לשלוש טבעות נוספות, כולל שתיים רצופות ב-1987 ו-1988. הוא היה שחצן, הוא היה מלא ביטחון, היה לו הרבה ג'ל בשיער ואור הזרקורים הופנה אליו. הוא הפך לאליל תקשורת, ונהנה מכל רגע.
אחרי האליפות הראשונה מבין השתיים האחרונות הוא עלה לבמת החגיגות והבטיח שיחזיר את האליפות בשנה שלאחר מכן. מאז כולם עושים את זה, אבל אז זה לא היה גימיק. ריילי פשוט האמין שהוא יכול לעשות זאת - וקיים. אחרי שעמד במילה שלו וזכה בתואר ב-1988 ניסה עיתונאי זריז לקבל ממנו עוד הבטחה בזמן שהשמפניה נשפכה לה בחדר ההלבשה, אבל קארים דאג לדחוף לו מגבת לגרון לפני שהפה הגדול שוב ייקח את הקרדיט.
ב-1989 אכן נגמר השואו טיים, והלייקרס מוכי הפציעות הפסידו בסוויפ לפיסטונס בגמר. בשנה שלאחר מכן הם הודחו על ידי פיניקס 4:1 בסיבוב השני, באחת הסנסציות הגדולות בהיסטוריה של הליגה. פתאום החלו לצוץ שמועות עקשניות על התפרצויות זעם של הקואץ', על התנהגות לא נאותה כלפי השחקנים, על חוסר יכולת לעמוד בלחצים של עונה שלמה פלוס פלייאוף, על שחיקה עד דק של כל מאגרי הנפש ואפילו על חיכוכים עם מג'יק ג'ונסון, שעשור קודם לכן דאג לפיטוריו של המאמן פול ווסטהד ולקידומו של עוזרו, פט ריילי. הדרך לעזיבה היתה קצרה.
אחרי שנה אחת בחוץ כפרשן ב-NBC עבר ריילי לקבוצה לחוצה אחרת, הניו יורק ניקס, ושם ניסה להוכיח שלא מג'יק וקארים היו האחראים לניצחונות, ושאפשר לזכות באליפויות גם בלי השואו טיים. פט שיכלל את הסגנון ההגנתי של הבד בויס מדטרויט, והפך את הניקס למעצמה הגנתית שמשחקת כדורסל שבלוני, אלים ומכוער. לצערו עמדו בדרכו מייקל ג'ורדן והאקים אולאג'ואון, שגבר עליו עם יוסטון בגמר של 1994. הדחף הבלתי נלאה לאליפות משלו שלחה אותו להיות הבוס של עצמו במיאמי. אז שיגר ריילי עוד הבטחה: להביא את תהלוכת האליפות לשדרת קי ביסקיין במיאמי.
אלא שהכישלון במיאמי היה צורב בהרבה מאשר זה בניו יורק: שנתיים בלי פלייאוף, לראשונה בקריירה. בשביל ריילי הניצחון הוא כמו אוויר לנשימה. הוא דוחף את חניכיו עד לקצה גבול יכולתם ומעבר לכך. הרעב לטבעת חמישית ניכר בו בכל צעד ושעל. למרות הכל, הוא החליט לשחרר. הוא ויתר, עזב את תפקיד המאמן ונשאר רק כנשיא המועדון. הוא השלים עם כך שכבר לא יביא תהלוכת אליפות לפלורידה, מישהו אחר יעשה זאת במקומו. הסייק קיק הנצחי, סטן ואן גנדי, תפס את מקומו ימים ספורים לפני עונת 2003/4, וכמתנת פרידה אירגן לו ריילי את דווין וויד בבחירה החמישית ואת למאר אודום כהחתמה בשוק החופשי.
אחרי שבעה הפסדים רצופים ייצב ואן גנדי את האנייה ואף הוליך את ההיט עד לסיבוב השני של הפלייאוף, שם הפסידו רק לאחר שישה משחקים מול אינדיאנה החזקה. ריילי צפה מגבוה בוויד מתחיל לגלות ניצוצות של כוכב, ואחרי שצירף אליו את שאקיל ידע שהתהלוכה שהבטיח מתקרבת. מיאמי הודחה בשבעה משחקים על ידי דטרויט, בעיקר בשל פציעות. איש הג'ל של שנות ה-80 לא היה מתבייש לבעוט החוצה את ואן גנדי ולהעמיד את עצמו במקומו.
אבל הדחף כבר לא היה אותו הדחף. וגם המעמד שלו כבר לא היה אותו מעמד. 18 שנים עקרות ואינספור כשלונות עימעמו את זוהרו.
מי שרצה יותר מכולם שריילי יעמוד מאחורי הקווים הוא דווקא שאקיל, שלא העריך את ואן גאנדי, והחל לפזר ציטוטים דו משמעיים לתקשורת. גם ריילי עצמו רמז על חזרה אפשרית, אבל מיד חזר בו. על הדרך הגיעו שחקנים מנוסים אך בעלי אופי בעייתי, כמו ג'ייסון וויליאמס ואנטואן ווקר, בדיוק החבר'ה שלא יקשיבו למאמן צעיר ויחפשו את הניסיון והאוטוריטה והקבלות של הנשיא. זה בדיוק מה שהם קיבלו, לפני שהטרייד שפירק את הצוות המסייע של עונת חצי הגמר ספג ביקורת קשה בתקשורת האמריקאית.
הלחץ מבחוץ ומבפנים הכריע את ואן גנדי, והוא בחר לעזוב "ברוח טובה", ו"מסיבות משפחתיות" לטענתו. אף אחד לא באמת האמין לו, והעובדה שלא הזכירו אותו על הפודיום ולא ראו אותו מגיע למשחקים מוכיחה שאכן עדיין ישנה טינה בין ריילי לתלמידו לשעבר.
ריילי מודל 2006
חמישה משחקים קשים מול הבולס בתחילת הפלייאוף הנוכחי העלו מחדש את סימני השאלה, ורק בסיבוב השני מול הנטס החלה להיבנות הקבוצה שחגגה בשלישי בלילה בדאלאס. פתאום אנטואן ווקר התחיל לשמור ולעבוד קשה מתחת לסלים, ג'יימס פוזי נזכר לצלוף מבחוץ, ג'ייסון וויליאמס נתן לא מעט דקות טובות, וגרי פייטון חיפה עליו כשצריך. אותה הגנה לא איפשרה לפיסטונס לנשום בגמר המזרח, ופליפ סונדרס לא מצא תשובות לוויד, לשאק או לשחקני המשנה.
ההתחלה של הגמר נראתה רע מאוד, עם שני הפסדים והרבה כדורסל רע של מיאמי. ריילי המשיך להאמין בשחקנים שלו, אבל זה לא היה מספיק. משהו בתוכם צריך היה להשתנות. "ברגע שהם התחילו להאמין זה בזה ובמה שהם עושים, אז היו לנו מספיק אומץ ונחישות כדי לעשות את העבודה", אמר אחרי האליפות, והקפיד לתת את הקרדיט לחבר'ה שמזיעים על הפרקט. "הם הוכיחו שזה משהו שיש להם".
תעשו עוול גדול לריילס אם תגדירו אותו כמוטיבטור בלבד. תשאלו את דירק נוביצקי. הגרמני הגיע לסדרת הגמר כשרבים רואים בו השחקן הטוב בסדרה, ופט החליט לשתק אותו. מלבד ההגנה האישית המצוינת של יודוניס האסלם, המאמן שלח אל נוביצקי שמירות כפולות ומשולשות בכל פעןם שזה נגע בכדור. אפילו הדיזל יצא החוצה לעזור עד קו השלוש, איזור שלא ידע שבכלל קיים בימיו תחת פיל ג'קסון. ואז הוא עוד היה צעיר ובשיא אונו.
דירק הפך למנהל משחק במקום סקורר (22 נקודות בממוצע בגמר, לעומת 27 לאורך העונה), וכשגם שאר העגלות של ההיט הפכו פתאום לחיות בהגנה, המומנטום השתנה. ראינו את ווקר מתזמן את העזרה שלו מצוין, את פייטון הקשיש סוגר את טרי, ואת האיזורית חונקת את האחד על אחד של אייברי ג'ונסון.
בצד ההתקפי לריילי לא הייתה שום בעיה לתת את הבמה לוויד. רוב התרגילים שההיט ביצעו היו חסימול כפולות לכוכב שלהם, או Open רחב במיוחד, שניצל את השמירה האישית של דאלאס. הכדור המשיך להיכנס פנימה לאוניל, אבל התדירות של המסירה לאיש הגדול ירדה, וחופש הפעולה של וויד הלך וגדל. ריילי לא היה צריך להתחכם יתר על המידה רק כדי להגדיל את חלקו בעוגה, שכן ג'ונסון המשיך במשחקים 5 ו-6 לנקוט באותה גישה שהפסידה לו את משחקים 3 ו-4.
המאמן השחצן כבר לא רצה לעבוד לבד, להעמיד את עצמו בצד אחד ואת השחקנים בצד השני, כמו שעשה כל כך הרבה פעמים בעבר. עכשיו כולם היו ביחד, והוא מאחוריהם. מכאן הסיסמא שלו "15 Strong", כדי לסמל את הכוח של 15 השחקנים בסגל. זה מה שהביא את האליפות, לא מאמן אחד גדול. לדאלאס היו מאצ' אפים נוחים יותר, כמו גם יתרון ביתיות, אבל לא את אותה רוח של אלופים שהדיפו ההיט במשחק השישי.
ואז הגיעו הדמעות. "הייתי מוותר על כל האליפויות שלי בשביל זו. פשוט ככה", אמר ריילי, אחרי שהספיק להירגע מהאופוריה. "אני לא מזלזל באליפויות הקודמות שלי, אבל אחרי 18 שנה של רדיפה בלתי פוסקת - מתעייפים. עכשיו האליפות הזאת נותנת לי תחושה של חופש מוחלט". תסמכו על ריילי שעד האימון הראשון, בעוד מספר חודשים, מלאי האנרגיה יתמלא מחדש. המרדף לא ייפסק.
