בסיסטית מחפשת להקה

פריימל סקרים חוזרים עם אלבום חדש, שהוא – כמה מוזר – לגמרי תקליט רוקנרררול. מאז שהם הוקמו בגלאזגו, לפני יותר מעשרים שנה, פריימל סקרים המציאו את עצמם מחדש יותר פעמים ממדונה.

בשלב א' הם היו מעריצי Byrds, שניסו להפוך את סקוטלנד של שנות השמונים ללוס אנג'לס של שנות השישים; בשלב ב' הם נדדו לעבר הרוק המלוכלך של דטרויט; ובשלב ג' הם הפכו - בעזרתו של המפיק אנדי וות'רול – לנביאי האינדי-דאנס והרחיבו לכל ילדי אנגליה את האישונים עם "סקרימדליקה" האופורי ששידך את עולם האינדי לאסיד-האוס ודאב.

בשלב ד' הם הפכו ללהקת קאברים של הסטונז בתקופת הרוק הדרומי שלהם (תחשבו “Honky Tonk Women” או “Brown Sugar”), ומשם הכל התחיל להתערבב ולהתקשקש, כשהם המשיכו עם הכיוון האלקטרוני, אבל לקחו אותו לאזורים אפלוליים, מסטוליים ומלוכלכים יותר.

אם במשך שנים התקשה בובי גילספי – הפרונטמן החינני של פריימל סקרים - להכריע בין אהבתו לרוקנרול לאהבתו לאלקטרוניקה ותמיד זיגזג מפה לשם ובחזרה, הרי שבאלבום האחרון, “Evil Heat”, הוא הצליח להתיך את אהבותיו יחדיו לאלבום שהוא גם וגם, ברוח תקופת האלקטרוקלאש של 2002.

לאור כל זאת ההחלטה לחזור פתאום לשלב ד' באבולוציה הפריימל סקרימית ולעשות עוד תקליט סאות'רן רוק היא די מוזרה. מילא אם זה היה קורה לפני שלוש שנים – אז לפחות היה אפשר להאשים את גילספי שהוא קורבן אופנה שקופץ על עגלת תחיית הרוקנרול של הווייט סטרייפס, הדטסונס, קינגס אוף ליאון וג'ט. אבל עכשיו? מה הקטע?

הרומן של הבריטים עם הרוק הדרומי של אמריקה לא התחיל אתמול וגם לא ב-94', כשפריימל סקרים הוציאו את “Give Out But Don’t Give Up” (מה שנקרא שלב ד'). הסטונס, הפייסז, Humble Pie ועוד כמה להקות עשו בסוף הסיקסטיז ובמחצית הראשונה של הסבנטיז את גירסתם לסאות'רן-רוק ובלוז-רוק על פי מיטב מסורת האמריקנה. ואז בניינטיז, קצת אחרי שבאמריקה נרשמה חזרה לסגנון הזה בדמותם של הבלאק קרואוז, הפך בובי גילספי לסוג של כריס רובינסון בעצמו.
הוא סחב את חבריו לממפיס על מנת להקליט תקליט רוק אמריקאי, ואו שהיה לו ממש כיף או שנתקע לו המחשב, כי עכשיו הוא חוזר עם הבוגי בגדול.

קווין שילדס (מאי בלאדי וולנטיין), שתרם מזמנו לשני האלבומים הקודמים של פריימל סקרים כבר לא בתמונה – הוא מן הסתם לא ממש התלהב מהאג'נדה – ובמקומו מתארחים וויל סרג'נט מאקו אנד דה באנימן ואליסון מוסהארט מהקילז, כשאת האלבום הפיק יות' (ההוא מלהקת האייטיז – או דארק אייטיז כפי שקוראים לזה על פלאיירים של מסיבות - Killing Joke). האלבום מתחיל בסינגל “Country Girl”, ולא מדובר בקאנטריסייד סקוטי עם כבשים, אלא בשיר קאנטרי-רוק נוסח “Sweet Home Alabama”.

ההמשך הולך על אותו קו - לפעמים זה קצת יותר גראז'י (“Nitty Gritty”) או גלאמי (“Dolls”) או פסיכדלי ונמרח (“Little Death”) או גוספלי עם טאץ' של גאולה (“Sometimes I Feel So Lonely”), אבל מה שמאחד את כל השירים זה שכמעט בכולם אפשר לדמיין את מיק ג'אגר דופק את ריקוד התרנגול שלו. או לפחות את גילספי מתנדנד מצד לצד ומוחא כפיים.

עם פסנתר, מפוחית, מנדולינה, תוף מרים ובנג'ו, ומילים כמו “Gotta keep on keepin’ on”, “Get right down to the real nitty gritty” ו“Alright alright, baby baby we’re doin’ alright” , די ברור שכל העסק לגמרי מודע לעצמו.

אולי זאת לא ממש פרודיה, אבל אין ספק שמדובר במהלך מכוון לקבץ יחדיו את כל קלישאות הרוקנרול השחוקות והשמחות ביותר. אפשר לומר שמהות האלבום כולו גלומה בשיר “Suicide Sally & Johnny Guitar”, שרק השם שלו כבר נשמע כמו בדיחה, שלא לומר השמועה שהשיר נכתב על קייט מוס ופיט דוהרטי.
זה שיר שהיה יכול בקלות להיות של הניו יורק דולס, שהביאו בזמנו טוויסט ניו יורקי, פאנקיסטי, גלאמי וסוטה לרולינג סטונס, שבעצמם הביאו טוויסט בריטי וחצוף לרוקנרול הברים הדרומי של אמריקה.

אם הוא התכוון לזה ברצינות, הרי שבקפיצת הראש לתוך עיסת לחם התירס הזו בובי גילספי יצא אידיוט לא אמין, שלא מחדש כלום ולא מוסיף שום דבר משלו למהלכי ההיסטוריה של הרוקנרול. אבל מכיוון שאני יוצאת מתוך הנחה שמדובר בהומאז' חצי הומוריסטי למיתוסים הגדולים של הרוקנרול, אז כנראה שזה הטוויסט של בובי.

אבל כוונות לחוד ומוסיקה לחוד. בתכלס זה אלבום לא משהו. פריימל סקרים אולי יכולים לפעמים להיות להקת רוקנרול לא רעה (לעולם לא נשכח להם את הסינגל המצוין “Rocks”), אבל בתחום האלקטרוניקה (אם אפשר לקרוא לזה כך) הם היו פורצי דרך.

לא משנה כמה עוד תקליטים בינוניים, גרועים או סתם לא מעניינים הם יוציאו, הם כבר עשו את שלהם, עם תקליט אחד וסינגל אחד ששינו לכמה אנשים את החיים. ובתור מי שיש לו את "סקרימדליקה" ואת הסינגל “Loaded” ברזומה, בובי גילספי בהחלט יכול לנוח על זרי הדפנה ולשפוך לעצמו בקבוק וויסקי על הראש בשביל הצחוקים אם זה מה שבא לו.

פריימל סקרים, “Riot City Blues” (אן.אם.סי, קולומביה)