יותר לבן מרוחמה רז

תסתכלו על הפנים של ליסה סטנספילד ותגידו אם זאת בחורה שיכולה להפתיע. התשובה היא כמובן לא, ואכן בתקליט החדש שלה, "פייס אפ" (הד ארצי), אין ולו הפתעה אחת קטנה. מספיק להכיר את הקריירה של סטנספילד היכרות שטחית ביותר כדי לדעת בדיוק, אבל בדיוק, איך התקליט החדש שלה נשמע. ובניגוד למצופה, בכלל לא בטוח שזה רע, כי בכלל לא בטוח שהקהל של סטנספילד מחפש הפתעות בחיים. רוב הסיכויים שהוא לא, ואת מה שהוא כן מחפש, ליסה מספקת, תקופה אחר תקופה, בכמויות נדיבות.

כשליסה סטנספילד פרצה לתודעה לראשונה בסוף שנות השמונים בתור הקול שמאחורי הסינגל "פיפל הולד און" של מאט בלאק וג'ונתן מור - הלוא הם קולדקאט - היה אפשר למקם אותה בספירה הדאנסית. אבל לסטנספילד היה קול, מראה וגם כשרון כתיבה שהבטיחו לה מקום הרבה יותר מכובד בעולם הפופ מאשר זמרת להשכרה ללהיט דאנס זה או אחר. “All Around the World” (שסומפל שנים מאוחר יותר על ידי פאף דדי) הגיע למקום הראשון ב-89' וסטנספילד הפכה בין לילה לדיווה הרשמית של צפון אנגליה. הבחורה יודעת לשיר, אין להכחיש, וכך הפכה לכוכבת סול אנגלייה כשרה, כחלק ממה שהיה נהוג לכנות פעם, Blue eyed soul.

ראיתם את ה"קומיטמנטס", אז אתם יודעים שגם לבנים יכולים לשיר סול בלי להתבייש. והיות וה"קומיטמנטס" כבר צולם, נאלצה ליסה להשתתף במעין גירסה מאוחרת יותר שלו, שנקראה "סווינג", כשההבדל היחידי ביניהם הוא שה"קומיטמנטס" מדבר על חבורה של אירים שרוצה להקים להקת סול בעוד ש"סווינג" מדבר על חבורה של ליברפוליאנים שרוצה להקים להקת סווינג. מספיק קרוב. משם הדרך עד להקלטת קאוור ל”Never Gonna Give You Up” של בארי ווייט היתה קצרה, וגם את זה ליסה עשתה בהצלחה.

כל מי שראה "אלי מקביל" בחייו ומכיר את האובססיה של היאפית ההיסטרית עם בארי ווייט, אל גרין ודומיהם, יודע טוב מאוד שהאגף השמאלצי של הסול השחור הופקע ואומץ בידי המיינסטרים הלבן מהסוג השמרני ביותר. ובמילים אחרות - בארי ווייט וכל הלבנים שהלכו בעקבותיו הם נכון לעשרים השנה האחרונות לא יותר מאשר "אדולט קונטמפוררי". מי שומע את ליסה סטנספילד, אם כן? יאפים שמרנים שמנסים להחזיר קצת תשוקה ורומנטיקה לחייהם או להנעים את זמנם באוטו בדרך לעבודה. ואנשים כאלה, כידוע, לא אוהבים הפתעות בחיים. הם אוהבים את סימפלי רד.