המערערת עוסקת במכירת פסיפס זכוכית המשמש לציפוי חיצוני דקורטיבי של מבנים. המערערת מספקת ללקוחותיה גם שירותי הדבקה של הפסיפס. בתהליך ההדבקה נוצרת "נפולת" שהינה חסרת ערך כשלעצמה. הפסיפס האמור מהווה "טובין טעוני מס" כמשמעו בסעיף 1 לחוק מס קניה (טובין ושירותים), התשי"ב - 1952, ואילו שירות הדבקת הפסיפס על המבנים אינו חב במס על פי חוק מס קניה.
המחלוקת: סוגיית היקף החיוב במס - האם כגרסת המשיב חבה המערערת במס בגין ה"נפולת" או שמא כגרסת המערערת כי אין לחייבה במס קניה בגין ה"נפולת".
כבוד השופט ביין בבית המשפט המחוזי קבע כי על פי מבחן השכל הישר, יש יסוד להנחה כי המערערת "מגלגלת" את עלות "הנפולת" לכתפי הרוכש, ומכיוון שהוא נושא במחירה מבחינה כלכלית הרי שיש הגיון בהטלת חיוב במס קניה על המערערת בגין מכירתה.
הסוגייה שבנדון נבחנה לאור הגדרת "מכירה" בסעיף 1 לחוק מס קניה אשר מציע מבחנים חלופיים. כיוון שאין "העברת בעלות" ב"נפולת", נעזר כבוד השופט ש.לוין במבחן "השימוש לצרכי מסחר". מבחן זה מורכב משני תנאים: החזקת הסחורה לצרכי עסק ושימוש בה "לכל צורך שהוא".
בענייננו, השימוש שעושה המערערת בפסיפס בחיפוי קירות מבנים הוא השימוש המסחרי הטבעי שלשמו נועדה הסחורה ולשמו היא מוחזקת בידי המערערת. הדבר נכון גם לגבי "הנפולת". מכאן שהחיוב במס קניה צריך שיחול גם ביחס לנפולת.
הערעור נדחה
שימוש לצרכי מסחר - חוק מס קניה
24.7.2001 / 12:37