ג'ון אירווינג, "עד שאמצא אותך"

לדברי אימו, ג'ק ברנס היה שחקן עוד לפני שהיה שחקן, אבל זיכרונות הילדות החיים ביותר של ג'ק היו אותם רגעים שבהם חש שהוא חייב להחזיק בידה של אימו. הוא לא שיחק באותם רגעים.
כמובן, איננו זוכרים הרבה עד שאנו בני ארבע או חמש שנים - ומה שאנו זוכרים מאותו גיל מוקדם הוא בררני מאוד או לא מושלם, או אפילו שגוי. אותה פעם שג'ק זכר כפעם הראשונה שבה חש צורך לאחוז בידה של אימו היתה, ללא ספק, הפעם המאה או המאתיים.
מבדקים שנערכו לו לפני שהתקבל לבית–הספר גילו שלג'ק ברנס היה אוצר מילים נרחב מעבר לגילו, תופעה שלא היתה נדירה בקרב ילדים יחידים שהיו רגילים לשיחתם של מבוגרים - במיוחד ילדים יחידים במשפחות חד–הוריות. אבל מה שהיה משמעותי יותר, לפי המבדקים, היה יכולתו של ג'ק לזיכרון עקיב, יכולת שהושוותה, בהיותו בן שלוש, לזו של ילד בן תשע. יכולתו לשמור פרטים ולהבין את הזמן הליניארי היתה שקולה בגיל ארבע לזו של ילד בן אחת–עשרה (הפרטים כללו פריטי לבוש ושמות של רחובות, אך לא היו מוגבלים לכך).
תוצאות המבדקים האלה הדהימו את אימו של ג'ק, אליס, שחשבה אותו לילד לא קשוב. לדעתה, נטייתו של ג'ק לחלומות בהקיץ עשתה אותו לא בוגר יחסית לגילו.
למרות זאת, בסתיו 1969, כשג'ק היה בן ארבע ועוד לא התחיל ללכת לגן הילדים, הובילה אותו אימו לפינת פיקתל והאצ'ינגס היל רוד בפורסט היל, שהיתה שכונה טובה בטורונטו. הם חיכו לסיום הלימודים בבית–הספר, הסבירה אליס, כדי שג'ק יוכל לראות את הבנות.
סנט–ה?ילדה כונה אז "בית–ספר כנסייתי לבנות", מוסד שהקיף את כל הגילים, מגן הילדים ועד לכיתה י"ג - שהיתה קיימת עדיין בקנדה באותם ימים - ואימו של ג'ק החליטה שזה יהיה המקום שבו יתחיל ג'ק את לימודיו, אף כי היה בן. היא לא סיפרה לו על החלטתה עד שהדלתות הגדולות של בית–הספר נפתחו, כמו כדי לקדם את פניהם, והנערות נהרו החוצה, בדרגות שונות של חמיצות ושמחה וחינניות ורישול.
"בשנה הבאה," הכריזה אליס, "סנט–הילדה עומד לקבל בנים. רק בנים מעטים מאוד, ורק עד כיתה ד'."
ג'ק לא היה מסוגל לזוז. הוא בקושי הצליח לנשום. בנות חלפו על פניו מכל עבר, חלקן גדולות וקולניות, כולן לובשות מדים באותם צבעים, שג'ק ברנס חשב מאוחר יותר שכמותם ילבש עד לקבר - אפור וחום. הבנות לבשו סודרים אפורים או מקטורנים חומים מעל לחולצות המלחים הלבנות שלהן.
"הם יקבלו אותך," אמרה אימו של ג'ק. "אני דואגת לזה."
"איך?" הוא שאל.
"אני עדיין חושבת על זה," ענתה אליס.
הבנות לבשו חצאיות קפלים אפורות וגרבי ברך אפורים, שכונו בפי הקנדים "עד הברך". זו היתה הפעם הראשונה שבה ראה ג'ק כל כך הרבה רגליים חשופות. הוא לא הבין עדיין את חוסר המנוחה הפנימי שדחף את הבנות להפשיל את גרביהן עד לקרסוליים, או לפחות מתחת לשוק - למרות חוקי בית–הספר שקבעו ש"עד הברך" צריך להיות עד גובה הברך.
ג'ק ברנס הבחין גם שהבנות לא ראו אותו עומד שם, או שהביטו ישר דרכו. אבל היתה אחת - נערה בוגרת יותר בעלת ירכיים וחזה נשיים ושפתיים מלאות כשפתיה של אליס. היא הביטה בעיניו של ג'ק כאילו לא היה בה הכוח להסב את מבטה.
בגיל ארבע לא היה ג'ק בטוח אם הוא היה זה שלא היה מסוגל להתיק את עיניו ממנה, או שהיא היתה זו שנלכדה ולא יכלה להתיק את עיניה ממנו. בכל מקרה, הבעתה היתה כה ידענית עד שהפחידה אותו. אולי היא ראתה כיצד ג'ק ייראה כשיהיה נער גדול יותר, או גבר מבוגר, ומה שראתה בו מילא אותה בכמיהה ובייאוש (או בפחד ובהשפלה, יסיק ג'ק ברנס יום אחד, כיוון שאותה נערה בוגרת הפנתה לפתע את עיניה).
ג'ק ואימו נותרו לעמוד בתוך ים הנערות, עד שההסעות באו והסתלקו, והבנות שהלכו ברגל לא הותירו אחריהן אפילו את צליל נעליהן, או את צחוקן המפחיד והמעורר. אבל באוויר של תחילת הסתיו עמד עדיין די חום כדי לשמר את ריחן, וג'ק שאף אותו לקרבו באי רצון וחשב אותו בטעות לבושם. אבל רוב הבנות בסנט–הילדה לא השאירו בושם שהשתהה אחריהן באוויר. היה זה ריחן של הבנות עצמן, ריח שג'ק ברנס לא יתרגל אליו לעולם, ולעולם לא יקבל אותו כמובן מאליו. אפילו לא אחרי שיסיים את הכיתה הרביעית.
"אבל למה אני הולך לבית–ספר כאן?" שאל ג'ק את אימו אחרי שהבנות הסתלקו. כמה עלי שלכת היו הדבר היחיד שהמשיך לנוע ברחוב השקט.
"כי זה בית–ספר טוב," ענתה אליס. "ואתה תהיה בטוח עם הבנות," הוסיפה.
ג'ק לא חשב כך, ככל הנראה, כיוון ששלח מייד את ידו אל ידה של אימו.
אימו של ג'ק שפעה הפתעות באותו סתיו, בשנה לפני שג'ק נכנס לסנט–הילדה. אחרי שהראתה לו את הבנות במדי בית–הספר, שבמהרה ישלטו בחייו, הודיעה אליס שהיא מתכוונת לעשות את דרכה תוך כדי עבודה בצפון אירופה בחיפוש אחר אביו הנמלט של ג'ק. היא ידעה שערי הים הבלטי והים הצפוני הן המקום הסביר ביותר שבו היה בוחר להסתתר מפניהם. הם ירדפו אחריו יחד ויאלצו אותו להתייצב מול האחריות שזנח. ג'ק ברנס שמע את אימו מתייחסת פעמים רבות אל עצמה ואליו כאל "האחריות הזנוחה" של אביו. אבל אפילו בגיל ארבע הגיע ג'ק למסקנה שאביו עזב אותם לתמיד - ובמקרה של ג'ק, עוד לפני שנולד.
וכשאימו אמרה שהיא תעבוד לאורך הדרך באותן ערים זרות, ג'ק ידע מה תהיה העבודה. בדומה לאביה, אליס היתה אמנית קעקוע. קעקוע היה העבודה היחידה שהכירה.
מקעקעים אחרים ייתנו לאליס עבודה בערי הים הבלטי והים הצפוני לאורך המסלול. הם ידעו שהיא היתה חניכתו של אביה, אמן קעקוע מפורסם מאדינבורו - רשמית מפורט אוף ליית - שם איתרע מזלה של אימו של ג'ק והיא פגשה את אביו. שם הוא הכניס אותה להיריון, ולאחר מכן עזב אותה.
לפי הסיפור השגור בפיה של אליס, אביו של ג'ק הפליג בניו–סקוטלנד, שעגנה בהליפקס. כשימצא עבודה רווחית, יקרא לה אליו - כך לפחות הוא הבטיח. אבל אליס אמרה שלא שמעה ממנו שוב - רק עליו. אביו של ג'ק הפיל חללים לפני שעזב את הליפקס.

אביו של ג'ק, שנולד בשם קאלום ברנס, שינה את שמו הפרטי לוויליאם עוד כשהיה באוניברסיטה. אביו נקרא אלסדיר, ובנו ויליאם אמר שזה מספיק סקוטי בשביל המשפחה כולה. באדינבורו, בזמן הסתלקותו השערורייתית לנובה–סקוטיה, היה ויליאם ברנס חבר בקולג' המלכותי של העוגברים, כלומר, היתה לו דיפלומה בנגינת עוגב נוסף על התואר במוזיקה. כשפגש את אימו של ג'ק היה ויליאם נגן העוגב בכנסיית הקהילה בסאות–ליית. אליס היתה נערת מקהלה בכנסייה.
בשביל נער מאדינבורו עם יומרות של המעמד הגבוה והשכלה טובה - ויליאם ברנס למד בהריוט לפני שלמד מוזיקה באוניברסיטת אדינבורו - עבודה ראשונה כנגן עוגב בליית, רובע של המעמד הנמוך, נראתה בוודאי כביקור בשכונות העוני. אבל אביו של ג'ק אהב להתלוצץ ולומר שהכנסייה הסקוטית שילמה טוב יותר מהסקוטית–אפיסקופלית. ויליאם היה אפיסקופלי, אבל הוא היה מרוצה מאוד בקהילת סאות–ליית, שם, כך אמרו, היו אחד–עשר אלף נפשות קבורות בבית–הקברות, אם כי במקום היו רק שלוש מאות מצבות.
העניים לא הורשו להקים מצבות. אבל בלילה, כך סיפרה אימו של ג'ק, היו אנשים מביאים את אפרם של אהוביהם ומפזרים אותו מבעד לגדר בית–הקברות. המחשבה על נפשות כה רבות המתעופפות בחשכה גרמה לילד לסיוטים, אבל הכנסייה הזאת - ולו רק בשל בית–הקברות - היתה מקום אהוב, ואליס האמינה שמתה ועלתה לגן–עדן כשהתחילה לשיר שם בשביל ויליאם.
בכנסיית הקהילה בסאות–ליית ניצבו המקהלה והעוגב מאחורי העדה. לא היו שם יותר מעשרים מושבים בשביל המקהלה - הנשים מלפנים, הגברים מאחור. ויליאם דרש מאליס שתרכון לפנים בספסל הקדמי במשך הדרשה כדי שיוכל לראות את כולה. היא לבשה שמלה כחולה - "כחול עורבני," אמרה לג'ק - וצווארון לבן. אימו של ג'ק התאהבה באביו באותו חודש אפריל בשנת 1964, כשהגיע לנגן בעוגב.
"שרנו את מזמורי התחייה." זו היתה דרכה של אליס לספר את הדברים. "ובבית–הקברות היו כרכומים ונרקיסים." (כל האפר הזה שפוזר בחשאי תרם ללא ספק לפריחה).
אליס לקחה את העוגבר הצעיר, שהיה גם מנהל המקהלה שלה, לפגוש את אביה. חנות הקעקועים של אביה נקראה 'התמדה', וזה היה המוטו של פורט ליית. היתה זו הפעם הראשונה שבה ראה ויליאם חנות קעקועים. החנות היתה ברחוב מנדלסון או ברחוב ג'יין. בימים ההם, הסבירה אימו של ג'ק, היה גשר רכבת מעל רחוב ליית, שחיבר בין מנדלסון לג'יין, אבל ג'ק לא הצליח לזכור באיזה רחוב אמרה שהיתה החנות. הוא ידע רק שהם גרו שם, בחנות, מתחת להמולת הרכבות.
אימו כינתה את זה "לישון בין המחטים" - משפט מהתקופה שבין המלחמות. "לישון בין המחטים" פירושו שכאשר הזמנים קשים אתה נאלץ לישון בחנות הקעקועים - לא היה לך מקום מגורים אחר. אבל זה היה מה שאמרה לפעמים גם כאשר אמן קעקועים מת - כמו אביה של אליס - בחנותו. וכך, לפי שתי הגדרותיו של המשפט, אביה ישן תמיד בין המחטים.
אימה של אליס מתה בלידה, ואביה - שג'ק לא פגש מעולם - גידל אותה בעולם הקעקועים. בעיני ג'ק, אימו היתה ייחודית בקרב אמני הקעקוע, כיוון שמעולם לא קועקעה בעצמה. אביה אמר לה שהיא אינה צריכה להתקעקע עד שתהיה בוגרת דיה כדי להבין כמה דברים מהותיים בנוגע לעצמה. הוא בוודאי התכוון לאותם דברים שלא ישתנו אף פעם.
"כשאהיה בת שישים או שבעים," נהגה אימו של ג'ק לומר לו כשהיתה עדיין בשנות העשרים לחייה. "אתה צריך לעשות את הקעקוע הראשון שלך אחרי שאני אמות," אמרה לו, וזו היתה דרכה לומר שאסור לו לחשוב אפילו על קעקועים.
אביה של אליס פיתח סלידה מיידית כלפי ויליאם ברנס, שעשה את הקעקוע הראשון שלו ביום שבו שני הגברים נפגשו. כתובת הקעקע ליפפה את ירכו הימנית, שם היה יכול ויליאם לקרוא אותה כשישב בשירותים - תווי הפתיחה של מזמור חג פסחא שעליו ערך חזרות עם אליס, ושמילותיו הראשונות היו "ישו האדון קם ביום זה לתחייה". בלי המילים היה עליך לדעת לקרוא תווים ולשבת קרוב מאוד לאביו של ג'ק - אולי על האסלה לידו - כדי לזהות את המזמור.
אבל באותו זמן, אחרי שהעניק לעוגבר הצעיר והמוכשר את כתובת הקעקע הראשונה שלו, אמר אביה של אליס לביתו שוויליאם יהפוך ללא ספק ל"מכור לדיו", "אספן" - כלומר, הוא אחד מאותם בחורים שלעולם לא יעצרו בקעקוע הראשון, או אחרי עשרים הקעקועים הראשונים. הוא ימשיך לקעקע את עצמו עד שגופו יהפוך לגיליון תווים וכל סנטימטר של עור יהיה מכוסה בתווים - נבואה קודרת, אך נבואה שלא הצליחה להרתיע את אליס. נגן העוגב חולה הקעקועים כבר גנב את ליבה.

אבל ג'ק ברנס כבר שמע את רוב הסיפור עד שמלאו לו ארבע שנים. ההפתעה, כשאימו הכריזה על המסע הקרוב לאירופה, היתה טמונה בדברים שאמרה לו לאחר מכן: "אם לא נמצא את אביך עד למועד הזה בשנה הבאה, כשתתחיל את הלימודים, נשכח ממנו לגמרי ונמשיך בחיינו."
זו היתה הפתעה של ממש, כיוון שהחל משחר מודעותו של ג'ק לכך שאביו נעלם - גרוע מכך, שהוא "נטש" - עסקו ג'ק ואימו בחיפוש של ממש אחר ויליאם ברנס, וג'ק הניח שתמיד יעסקו בכך. הרעיון שיוכלו "לשכוח ממנו לגמרי" היה זר לנער אפילו יותר מהמסע המתוכנן לצפון אירופה. וג'ק לא ידע שאימו ייחסה חשיבות כה רבה לתחילת הלימודים שלו.
היא עצמה לא סיימה את בית–הספר. אליס הרגישה נחיתות ליד ויליאם, שהיה בוגר אוניברסיטה. הוריו של ויליאם היו שניהם מורים בבית–ספר יסודי, שנתנו גם שיעורי פסנתר לילדים כמקור הכנסה צדדי, אבל שניהם רחשו הערכה גבוהה להשכלה אמנותית מקצועית יותר. לדעתם, הנגינה בעוגב בכנסייה הקהילתית בסאות–ליית היתה מתחת לכבודו של בנם - לא רק בגלל המתח המעמדי ששרר באותם ימים בין אדינבורו לליית (היו גם הבדלים בין הכנסייה הסקוטית לכנסייה הסקוטית–אפיסקופלית).
אביה של אליס לא היה מפוקדי הכנסייה, כל כנסייה שהיא. הוא שלח את אליס לכנסייה ולמקהלה כדי להעניק לה חיים מחוץ לחנות הקעקועים, ומעולם לא העלה על דעתו שתמצא את חורבנה דווקא בכנסייה ובחזרות המקהלה - או שתביא את המפתה חסר המצפון לחנות כדי שיעשה כתובת קעקע!
הוריו של ויליאם היו אלה שעמדו על כך שיקבל את משרת עוזר העוגבר באולד סנט–פול, אפילו שהיה כבר העוגבר הראשי בסאות–ליית. אולד סנט–פול היה כנסייה סקוטית–אפיסקופלית, וזה היה הדבר החשוב מבחינתם - והיא היתה באדינבורו, לא בליית.
מה ששבה את דמיונו של ויליאם היה העוגב. הוא התחיל לקבל שיעורי פסנתר בגיל שש ולא נגע בעוגב לפני שמלאו לו תשע, אבל בגיל שבע או שמונה התחיל להדביק פיסות נייר מעל לקלידי הפסנתר ולדמיין שהיו אלה שסתומי עוגב. הוא החל לחלום כבר על נגינה בעוגב, והעוגב שעליו חלם היה אבא ויליס באולד סנט–פול.
בעיני הוריו, משרת העוזר לעוגבר באולד סנט–פול היתה יוקרתית יותר מזו של הנגן הראשי בכנסיית סאות–ליית, אבל ויליאם עצמו פשוט רצה להניח את ידיו על אבא ויליס. אימו של ג'ק אמרה לו שהאקוסטיקה באולד סנט–פול תרמה לתהילתו של העוגב. הילד יתהה מאוחר יותר אם התכוונה לכך שכמעט כל עוגב היה נשמע שם טוב בגלל שזמן התהודה - כלומר, הזמן שלוקח לצליל לדעוך בשישים דציבלים - היה טוב יותר מהעוגב עצמו.
אליס זכרה שנכחה במה שכינתה בשם "מרתון עוגב" באולד סנט–פול. אירוע כזה נערך בוודאי כדי לגייס תרומות - קונצרט לעוגב של עשרים וארבע שעות, כשכל שעה או חצי שעה מנגן עוגבר אחר. מי ניגן מתי? זו היתה כמובן שאלה של הייררכיה. המוזיקאים הטובים הופיעו כשהיה סיכוי טוב שישמעו אותם, והאחרים בשעות פחות ידידותיות. ויליאם ברנס הצעיר קיבל את תורו לפני חצות - אם כי רק חצי שעה לפני חצות.
הכנסייה היתה ריקה למחצה, או ריקה יותר. אימו של ג'ק היתה החברה הנלהבת ביותר בקהל. העוגבר הקצת פחות טוב, שהיה הבא בתור, היה שם גם הוא - הנגן הממתין שתורו היה בחצות.
ויליאם לא רצה לבזבז את זמן התהודה המהולל של אולד סנט–פול ולבחור יצירה שקטה. עד כמה שג'ק הצליח להבין את סיפורה של אימו, אביו ניגן כדי שישמעו אותו. הוא בחר את הטוקטה של בואלמן, שהיתה, כפי שאמרה אליס, "מעוררת ורועשת."
מחוץ לכנסייה עברה סמטה צרה לאורך אולד סנט–פול. ליד קיר הכנסייה התכרבל אחד מעלובי החיים של אדינבורו, שחיפש מקלט מהגשם - ככל הנראה שיכור מקומי. הוא התעלף בסמטה או שהשתרע שם בכוונה. אולי ישן שם כמעט בכל הלילות. אבל אפילו שיכור אינו יכול לישון עם הטוקטה של בואלמן - מתברר שאפילו לא מחוץ לכנסייה.
אליס נהנתה להציג את כניסתו של עלוב החיים השיכור. "אכפת לך להפסיק עם המהומה המזוינת הזאת? איך לעזאזל אני אמור לזכות בשנת לילה מזוינת טובה כשהאורגן המזוין הזה משמיע רעש מזוין כזה שיכול להעיר את המתים המזוינים?"
אליס חשבה שהשיכור היה אמור לצנוח מת לאחר שהשתמש בשפה שכזו בכנסייה, אבל לפני שאלוהים הספיק לפעול נגד עלוב החיים חידש ויליאם את נגינתו - בזעם נקמני. הוא ניגן כה חזק עד שהכול ברחו מאולד סנט–פול, אפילו אליס. העוגבר שהיה אמור לנגן בחצות עמד איתה בגשם. אימו של ג'ק סיפרה לג'ק שהאיש עם הפה המלוכלך נעלם מן העין. "הוא בוודאי חיפש מקום לנוח, שאליו הטוקטה של בואלמן לא תוכל להגיע."
ויליאם ברנס היה מאוכזב מהעוגב, למרות ההופעה המהדהדת. אבא ויליס, שנבנה בשנת 1888, היה זוכה להערכה רבה יותר לו היה שומר על מצבו המקורי. למרבה הצער, להערכתו של ויליאם "התעסקו איתו הרבה". עד שהוא זכה לנסות אותו, העוגב שוקם וחובר לחשמל, תהליך טיפוסי לרוח האנטי–ויקטוריאנית של שנות השישים.
לא שאליס חשבה בכלל על העוגב. מבחינתה, הדבר הנורא היה זה: כשוויליאם עזב את תפקידו כנגן העוגב בקהילת סאות–ליית כדי לנגן באבא ויליס באולד סנט–פול, לא היתה לה כל תקווה ללכת אחריו ולהיות נערת מקהלה שם. באותם ימים היתה באולד סנט–פול מקהלת גברים - וממקום מושבה בקרב הקהילה יכלה אליס לראות רק את גבו של ויליאם.
כמה קינאה במקהלה הזאת! לא רק שהיתה שם תהלוכה, והמקהלה פסעה בעקבות הצלב, אלא יותר מכך, חברי המקהלה ישבו בקדמת הכנסייה - לעיני כול - ולא מאחור, חסויים, כמו בליית. אימו של ג'ק היתה אומללה במיוחד כשגילתה שאינה נערת המקהלה היחידה שהתאהבה באביו של ג'ק, אבל היא היתה היחידה שהרתה.
בתור עוזר העוגבר החדש באולד סנט–פול היה על ויליאם ברנס להישמע לעוגבר הבכיר ולכומר. העובדה שוויליאם ניפח את ביתו של אמן קעקועים מליית היתה עניין שהוריו השאפתנים והכנסייה הסקוטית–אפיסקופלית לא יכלו לקבל בקלות ראש. של מי היתה ההחלטה - "להגניב אותו לנובה–סקוטיה," כפי שניסחה זאת אימו של ג'ק - שאלה זו תישאר תמיד בלתי פתורה מבחינת ג'ק, אבל ככל הנראה גם הכנסייה וגם הוריו של ויליאם היו מעורבים בכך.

אומרים שלידתו של ג'ק ברנס היתה קשה. "סי–סקשן ," אמרה לו אימו בערך בזמן שבו הגיעו לנמל הצפוני הראשון שלהם. בגיל ארבע, הילד הבין מהדברים שנולד באגף סי של בית–החולים בהליפקס - אגף שיועד ללידות קשות. קצת לאחר מכן - כנראה במהלך המסעות באירופה, לא לאחריהן - למד ג'ק מהו ניתוח קיסרי. רק אז הסבירו לילד שזו הסיבה שאין זה מהוגן שיעשה אמבטיה עם אימו או שיראה אותה במערומיה. אליס אמרה לג'ק שאינה רוצה שיראה את הצלקת מהניתוח הקיסרי שלה.
וכך נולד ג'ק ברנס בהליפקס, תחת כנפיהם של פוקדי הכנסייה בסנט–פול האחרת. כפי שאימו זכרה אותם - בחיבה, בדרך כלל - הם הפגינו אהדה ניכרת כלפי נערת מקהלה מהכנסייה של סקוטלנד שסטתה מדרך הישר, ורחשו בוז גורף כלפי העוגבר המופקר, שהיה אחד מבני עדתם. סקוטים אפיסקופלים וקנדים אנגליקנים נגזרו מאותו אריג, כשהיה מדובר בדת. ככל הנראה, אותם אנגליקנים מסנט–פול בהליפקס היו אחראים לכך שוויליאם לא נשאר זמן רב במקום המסתור שלו בטורונטו.
"הכנסייה עלתה עליו," כפי שניסחה זאת אליס.
לאחר שג'ק נולד בנובה–סקוטיה התחילה אימו לעבוד בשביל צ'רלי סנואו. צ'רלי היה אנגלי ששירת כמלח בצי הסוחר הבריטי במלחמת העולם הראשונה. אמרו שערק מהצי במונטריאול, ופרדי בולדווין, שהיה גם הוא מאנגליה ולחם במלחמת הבורים, לימד אותו שם כיצד לקעקע.
שניהם, פרדי בולדווין וצ'רלי סנואו, הכירו את או?מי הגדול. אנשים שילמו כדי לראות את פניו המקועקעות של אומי הגדול. הוא נהג לבוא להליפקס עם הקרקס. כשהיה מסתובב בעיר חבש על פניו מסכת סקי. "אף אחד לא קיבל הצצה חינם," אמרה אימו של ג'ק (זה תרם חומרים נוספים לסיוטים בשביל הילד. ג'ק לא הצליח שלא לדמיין את כתובות הקעקע הנוראיות על פניו של אומי הגדול).
מצ'רלי סנואו למדה אליס לשטוף את מכונות הקעקוע באלכוהול. היא ניקתה את הצינורות במנקי מקטרות, שאותם הספיגה באלכוהול, ומדי לילה הרתיחה את הצינורות ואת המחטים בסיר אידוי. "מאלה שמשמשים לבישול צדפות וסרטנים," אמרה אליס.
צ'רלי סנואו הכין לבדו את התחבושות שלו מפשתן. "אז לא היו הרבה מקרים של צהבת נגיפית," הסבירה אליס.
היא אמרה לג'ק שפרדי בולדווין עשה לצ'רלי סנואו את הקעקוע הכי מרשים שלו. מעל ליבו של צ'רלי השור היושב ישב מול גנרל קסטר, שהביט היישר לפנים בעיניים לא רואות בצד ימין על חזהו של צ'רלי. בדיוק באמצע, על עצם החזה של צ'רלי, היתה ספינת מפרשים שהניפה את כל מערך המפרשים שלה. דגל שנפרש מעצם הבריח של צ'רלי אמר: הביתה.
צ'רלי סנואו לא הגיע הביתה למקום מנוחתו האחרון עד 1969, כשהיה בן שמונים (הוא מת מכיב מדמם). אליס למדה מצ'רלי סנואו הרבה, אבל היא למדה לקעקע קרפיון יפני מג'רי סוולואו, ששם המקעקעים שלו היה ג'רי המלח. הוא הפך לשוליה של צ'רלי סנואו ב-1962. אליס אהבה לומר שהיא וג'רי סוולואו "התלמדו יחד" אצל צ'רלי סנואו, אבל, כמובן, היא למדה כבר אצל אביה ב'התמדה' בפורט אוף ליית.
זמן רב לפני שנחתה בהליפקס ידעה אימו של ג'ק לקעקע.

ג'ק ברנס לא זכר את מקום לידתו. עד שמלאו לו ארבע, טורונטו היתה העיר היחידה שהכיר. הוא היה עדיין תינוק כשאימו שמעה על אביו ועל מה שהוא מעולל בטורונטו, והם באו אחריו לשם מהליפקס. אבל אביו של ג'ק עזב את העיר לפני שהגיעו, דפוס שהפך כבר לסיפור מוכר. עד שהילד היה מסוגל להבין את היעדרו של אביו, אמרו השמועות שוויליאם חזר לאירופה לאחר שחצה שוב את האוקיינוס האטלנטי.
במהלך רוב חייו כילד יתהה ג'ק אם הסיפור על מעלליו של אביו בטורונטו היה זה שדחף את אימו מלכתחילה לסנט–הילדה. למרבה הפלא, בית–הספר שכר את שירותיו של ויליאם ברנס כדי שיכשיר את המקהלה הבכירה, שהורכבה מנערות מכיתה ט' עד כיתה י"ג. ויליאם נתן גם שיעורים פרטיים בפסנתר ובעוגב. שיעורים אלה ניתנו כמעט באופן בלעדי לבנות הבוגרות יותר. אפשר רק לדמיין מה יחשוב ג'ק, כשיהיה בן עשרה, על הרפתקאותיו של אביו בבית–הספר לבנות (תרומתו הנכבדת של ויליאם להשכלתן המוזיקלית של הבנות גרמה לסנט–הילדה למנות אותו גם לעוגבר הראשי בתפילות היומיות בכנסייה).
אין פלא שהצלחתו של ויליאם בסנט–הילדה היתה קצרת ימים. אף כי נערה בכיתה י"א - אחת מתלמידות הפסנתר שלו - היתה הראשונה שנכנעה לקסמיו, זו שהכניס להיריון היתה תלמידת י"ג. הוא הסיע מאוחר יותר את הנערה לבפאלו להפלה לא חוקית. עד שאליס הגיעה לעיר עם בנה הלא–חוקי, ויליאם ברח, וג'ק ואימו התקבלו שוב על ידי פוקדי הכנסייה.
סנט–הילדה היה בית–ספר אנגליקני. כנסיית בית–הספר, שבה נישאו מאוחר יותר רבות מבוגרות המוסד, היתה מצודת העוז בטורונטו של הכנסייה האנגליקנית של קנדה. המלגות הספורות ללימודים בבית–הספר שחולקו בשנות השישים מומנו על ידי אגודת הנערות הקשישות, ארגון רב–עוצמה של בוגרות בית–הספר. ילדי כמרים היו בדרך כלל הראשונים שזכו לסיוע. החלטות אחרות בנוגע לחלוקת הסיוע הכלכלי היו שרירותיות. נוסף על האנגליקנים והנהלת בית–הספר, גם הנערות הקשישות שמעו במהרה על אליס ועל מצבה (ג'ק היה המצב, כמובן). ולכן, כשאליס אמרה לג'ק שתדאג לקבלתו כאחד הבנים הספורים בסנט–הילדה, הניח ג'ק שאימו הסתייעה בנערות הקשישות.
למעשה, מזלם של אליס וג'ק כבר שיחק להם. הם מצאו מקום מגורים בביתה של נערה קשישה מסנט–הילדה. גברת ויקסטיד היתה סוס קרבות של ממש בארגון הבוגרות. באופן תמוה משהו, לאחר מות בעלה הפכה גם לתומכת נלהבת באימהות לא נשואות. היא נלחמה למענן - ויותר מכך, היא הכניסה אותן לביתה.
גברת ויקסטיד היתה אלמנה שהאבל כבר היה הרחק מאחוריה. היא חייתה לבדה בבית מפואר אך לא מפואר מדי בפינת ספדינה ולואותר, וג'ק ואימו קיבלו חדרים בביתה. היו אלה רק שני חדרים, ולא גדולים במיוחד, עם אמבטיה משותפת, אבל הם היו יפים ונקיים, עם תקרות גבוהות.
סוכנת הבית של הנערה הקשישה, ששמה היה לוטי, היתה במקור מאי הנסיך אדוארד, וצולעת. לוטי הפכה לאומנתו של הילד בזמן שאליס חיפשה את העבודה היחידה שהכירה.

טורונטו בשנות השישים בפירוש לא היתה מ?כ??ה של הקעקועים בצפון אמריקה. חניכותה של אליס אצל אביה ב'התמדה' - והחינוך המשלים שקיבלה בהליפקס אצל צ'רלי סנואו וג'רי המלח - העניקו לה כישורים שעלו על כל מה שהיה אפשר למצוא בחנויות הקעקועים בטורונטו. היא היתה הרבה יותר טובה מביצ'קומר ביל שלא הציע לה עבודה (מסיבות שלא היו ידועות לג'ק), והיתה טובה גם מהאיש שכונה הסיני, שכן הציע לה עבודה. שמו האמיתי היה פול הרפר והוא לא נראה סיני, אבל הוא ידע שאליס היא אמנית הקעקוע הטובה ביותר בטורונטו בשנת 1965. הוא שכר אותה בלי להסס אפילו רגע.
חנותו של הסיני היתה בפינה הצפונית–מערבית של דאנדס וג'רוויס. ליד מלון וורוויק הישן היה בית ויקטוריאני עם מדרגות שהובילו לדלת המרתף. חנות הקעקועים היתה במרתף, ונכנסת אליה ישירות מהמדרכה ברחוב דאנדס. הווילונות בחלונות המרתף היו סגורים תמיד.
כשהיה ילד זכר ג'ק ברנס מדי פעם לכלול את פול הרפר בתפילותיו. הסיני עזר לאליס לפתוח בקריירה בעיר שתהיה העיר המועדפת עליה, גם אם לעולם לא תהיה העיר האהובה על ג'ק.
יש אנשים שלא כדאי להיות בעלי חובם. להכרת תודה יש מחיר לפעמים. הסיני מעולם לא גרם לאליס לחוש שהיא חייבת לו משהו, אבל גברת ויקסטיד היתה סיפור אחר. כוונותיה היו טובות, בכך אין ספק, אבל לומר, כפי שאמרה ביתה הגרושה, שג'ק ואליס היו "דיירי החינם" שלה - זה היה שימוש שגוי במילה "חינם".
גברת ויקסטיד החליטה במהרה שהמבטא הסקוטי של אליס הוא כתם על מעמדה החברתי - כתם שעלול להזיק לה אפילו יותר ממעורבותה האקזוטית, גם אם מפוקפקת, בעסקי הקעקועים. כפי שג'ק הבין את זה, גברת ויקסטיד האמינה שמבטאה של אימו היה גם הפרה של כללי האנגלית - כלומר, האנגלית כפי שהיתה שגורה בפיה של גברת ויקסטיד - וגם קללה שתגזור על "אליס האומללה" מעמד חברתי נמוך אפילו יותר מליית לנצח נצחים.
גברת ויקסטיד היתה נערה קשישה עם כיסים עמוקים ומסירות בלתי מתפשרת לסנט–הילדה, והיא שכרה בבית–הספר מורה צעירה לאנגלית, מיס קרוליין וו?רץ, שהיתה אמורה לשנות את המבטא הבוטה של אליס. מיס וורץ, לדעתה של גברת ויקסטיד, הצטיינה הן בהיגוי והן בדיקציה. מעבר לכך, מתברר שלא התברכה בדמיון, שהיה עלול לגרום לה למצוא קסם כלשהו במבטא הכבד של אליס. או שאולי גינתה מיס וורץ את אליס עצמה - והמבטא, לדעתה, היה הרעה החולה הקטנה ביותר באמנית הקעקוע הצעירה.
קרוליין וורץ באה מגרמניה, דרך אדמונטון. היא היתה מורה מעולה. היא היתה יכולה לרפא כל אדם ממבטא זר - היא תקפה את המילה זר עצמה בהבעת ביטחון. תהא הסיבה לרתיעתה מאליס אשר תהא, מיס וורץ בפירוש העריצה את ג'ק. היא לא היתה מסוגלת להסיר את עיניה מהילד. לפעמים, כשהביטה בו, היה נדמה שהיא קוראת את עתידו בתווי פניו.
ובאשר לאליס - הקשר לסקוטלנד התפוגג. היא נכנעה להיגוי ולדיקציה של קרוליין כאילו לא היה דבר אחד בשפתה שהיה יקר לה. מותו של אביה - לאחר שהגיעה להליפקס, אבל לפני לידתו של ג'ק - והדחייה מצד ויליאם, הותירו את אליס במצב שבו לא היתה יכולה להתמודד כלל עם מיס וורץ.
וכך, לאחר שאיבדה את תומתה בצידו האחד של האוקיינוס האטלנטי, איבדה אליס את המבטא הסקוטי בצד השני.
"זו לא היתה אבדה גדולה," תגלה יום אחד לג'ק (הילד הניח שאימו התכוונה למבטא). דומה היה כי אליס אינה נוטרת טינה למיס וורץ או לגברת ויקסטיד. אימו של ג'ק לא היתה אישה משכילה, אבל היא דיברה היטב. גברת ויקסטיד היתה מאוד טובה אליה, ואל ג'ק.
ובאשר ללוטי הצולעת, הילד אהב אותה. היא החזיקה תמיד בידו, ופעמים רבות נטלה אותה עוד לפני שהוא הושיט את ידו. וכשלוטי חיבקה אותו, ג'ק הרגיש שהיא עושה זאת בשבילה, ממש כפי שעשתה זאת כדי לגרום לו שיחוש אהוב.
"עצור את נשימתך ואני אעצור את שלי," היתה לוטי אומרת לילד. כשעשו זאת, יכלו לחוש את ליבותיהם פועמים, חזה אל חזה. "אתה בוודאי חי," היתה לוטי אומרת תמיד.
"גם את בוודאי חיה, לוטי," ענה הילד ומילא את ריאותיו אוויר.
ג'ק יגלה מאוחר יותר שלוטי עזבה את אי הנסיך אדוארד באותו מצב שבו היתה אימו כשהפליגה להליפקס - אבל לוטי הפילה את ילדה כשהגיעה לטורונטו, שם הפגינו כלפיה גברת ויקסטיד ורשת הנערות הקשישות של סנט–הילדה טוב לב של ממש. לא חשוב אם כינית אותן אנגליקניות או אפיסקופליות או חסידות הכנסייה של אנגליה, הנערות הקשישות האלה היו באמת רשת. בהתחשב בכך שג'ק ואימו היו טירונים בעולם החדש, היה להם מזל שהנערות הקשישות פרשו עליהם את כנפיהן.