פרץ נלחם בכל החזיתות

מפלגת העבודה לא נבחרה כדי להמשיך להרוג ערבים באופן חסר אבחנה. זאב שטרנהל חושב שפרץ עשה מספר שגיאות, אבל בעיקר לא נותנים לו לעבוד

זאב שטרנהל

למחרת הטרגדיה בחוף עזה דיווחה התקשורת, כי באותו יום פעל צה"ל בעת ובעונה אחת ביבשה, באוויר ובים. אכן, באמצעות צבאה פעלה הממשלה בכל פינה אפשרית. רק ממקום אחד היא נעדרה: משולחן הדיונים. דומה ששוב משתלט עלינו אותו סוג של טמטום, אטימות ומגלומניה שאיפיינו, מאז מלחמת ההתשה, את התנהלותן של רוב הממשלות, על אוסף אלופיהן בסדיר ובמילואים, על מומחיהן המובהקים בענייני ביטחון ואסטרטגיה ועל אשפי המודיעין שלהן.

דפוס היסוד נקבע אצל גולדה מאיר: על הכל חשבו אז במטכ"ל, במוסד, במשרד הביטחון ובמטבחה של ראש הממשלה, חוץ מאשר על האפשרות שאין פתרון צבאי למלחמה עם מצרים. גם אז לא היה פרטנר, כי לא גמאל עבד אל-נאצר ולא אנואר סאדאת לא היו מוכנים לכניעה ללא תנאי ולסיפוח חלקים גדולים של סיני. ההמשך היה בלבנון, אצל גאון אסטרטגי אחר, אריאל שרון. גם היום "אין עם מי לדבר", כי גם היום מסרב האויב לכניעה מוחלטת.

כולם הרי יודעים שבסופו של דבר יהיה משא ומתן, גם עם החמאס, והשאלה היחידה היא כמה אבידות חינם יספגו עד אז שני הצדדים. באותה עת משתרשות אצלנו נורמות הרסניות של ציניות גסה והורדת המחיר של חיי האדם, כאשר האדם הוא ערבי, לקרוב לאפס.

מאז לבנון היה שרון ראש וראשון למעצבי הנורמות החדשות. אהוד אולמרט, ההולך בדרכי רבו, עוד לא השמיע רעיון אחד משלו. בינתיים אין הוא אלא העתק חיוור של קודמו, ולכן, למרות החלפת הממשלה ואף על פי שדב וייסגלס בעל חוש ההומור המעודן, המומחה לדיאטה של אחרים אם כי לא של עצמו, כבר איננו, נותרה המדיניות כפי שהיתה.

אבל אם מאולמרט ומשאר יוצאי הליכוד בממשלה אין ציפיות מוגזמות, אסור להשלים עם שותפותה של מפלגת העבודה בממשלה זו, בלי שתהיה לה אפשרות להשפיע באופן רדיקלי על עיצוב מדיניות הביטחון הלאומי. קביעה חד צדדית של גבולות, תוך ריסוק הגדה לקנטונים - "מורשת שרון" הידועה - היא מרשם להתחפרות מאחורי החומה וליצירת קווי מלחמה חדשים לדורות.

39 שנים חלפו מאז שנקבע, בעקבות מלחמת ששת הימים, מצב "זמני". בעוד 39 שנים יחיו כאן משני צדי הגבול ה"זמני", שבהכרח יהיה אזור מלחמה קבוע, כ-30 מיליון איש. איך ייראו אז חייהם של הילדים ההולכים עכשיו לגן או של הצעירים שמאיישים את התותחים המפגיזים את הרצועה?

למפלגת העבודה הצביעו בוחרים הרוצים בשלום מוסכם ומקובל על שני הצדדים. הם רשאים לצפות מנבחריהם להרבה יותר נוקשות ביחסיהם עם יוצאי הליכוד בקדימה. לא מדובר רק בשלום, אלא במשימות רבות אחרות - החל בתקציבים לחינוך, כולל להשכלה הגבוהה, וכלה בהגנה על בג"ץ מפני חתירה תחת עצמאותו ומפני הכרסום במעמדו, שתי מגמות שמוביל שר המשפטים.

אין לקנא במצבו של עמיר פרץ: סיעתו מורכבת מאנשים בעלי אגו, שלפני שנה רובם ראו עצמם כשייכים לצמרת העליונה. ואילו בקדימה יושבים אנשים, כולל אולמרט עצמו, שעדיין משפשפים את עיניהם. מי מהם חלם לפני שנה שיעמוד במקום שבו הוא נמצא עכשיו? בנוסף לכל אלה, פרץ נתקל בעוינות ללא תקדים מצד התקשורת.

אין בכך כדי לומר שפרץ לא שגה שגיאות קשות, החל בנאום "הגנרלים והאדמירלים" וכלה בהשארתם של אבישי ברוורמן ועמי איילון מחוץ לממשלה. זו היתה מכה פסיכולוגית לתהליך ההתחדשות שאמור היה להתחיל עם בחירתו לראשות מפלגת העבודה, וגם ויתור מודע על טובת הכלל בשם חישובים סיעתיים קטנוניים. לברוורמן ולאיילון יכולת, תרומה סגולית ויתרון יחסי שלא כל היושבים בממשלה התברכו בהם.

ההימנעות בהצבעה על קיצוץ בתקציב הביטחון היתה התכחשות להבטחות הבחירות, צעד אופורטוניסטי שהצטייר כניסיון לשאת חן בעיני הממסד הביטחוני. בתקציב הביטחון צריך לקצץ. אפשר להתחיל ללא כל היסוס מלמעלה - בקריה בתל אביב, במשרדים הממוזגים, במפקדות ובבסיסים העורפיים.

עם זאת, ייתכן מאוד שטעויות אלה ואחרות נובעות גם מהרדיפה התקשורתית שפרץ הוא קורבנה מאז הדיח את שמעון פרס ומהצורך היום-יומי להוכיח את עצמו. על אולמרט מסתכלים בחיוך סלחני, מתפעלים מנאומים חסרי תוכן, מוחאים כף לכל התבטאות חסרת משמעות. כל תזוזה של פרץ, לעומת זה, נבחנת במיקרוסקופ עוין.

יחס האיפה ואיפה שמלווה את כל צעדיו של שר הביטחון מצא בימים האחרונים את ביטויו אפילו ב"הארץ". ביום שישי שעבר התבשרנו כי מוקדם עדיין לשפוט את יכולתו של אולמרט. לעומת זאת, בגיליון הבא, כעבור יומיים, למדנו שפרץ הוא כישלון. מושג הזמן, כידוע, הוא יחסי. לעתים קרובות מתקבל הרושם הקשה שהאליטה החברתית, שמלכתחילה לא רצתה בו, עדיין מייחלת לנפילתו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully