בנקים: הרשויות גובות מאתנו ארנונה מופרזת

תעריף 'בנקים' לחישוב הארנונה עומד זה שנים במרכזן של מחלוקות בערכאות שונות. עוד בשנות ה-80 עתרו הבנקים לבג"ץ בטענה כי קביעת תעריף הארנונה לנכסיהם נעשית על פי זהותם ולא על פי שימושיהם בנכס, ולכן הם מחויבים בתעריפים אחידים וגבוהים יחסית. ב-93' אכן הוחלט שתעריף הארנונה ייקבע על פי סוג הנכס, מיקומו ושימושו, ולא על פי זהות בעלי הנכס.

בנוסף, נקבעו תעריפי מינימום ומקסימום לגביית הארנונה מנכסים מסוימים. עורך הדין דן ארטן מציין כי לבנקים נקבע טווח חיוב הנע, נכון להיום, בין 1,050-350 שקל למ"ר לשנה, וכך בחרו מרבית הרשויות לקבוע את תעריף הבנקים בשטחיהן קרוב ככל הניתן לסף העליון.

בחיפה, למשל, גובים מן הבנקים 967 שקל למ"ר, בירושלים - 1,005 שקל, ואילו עיריות תל אביב ובת ים בחרו לגבות מן הבנקים את מלוא 1,050 השקלים המותרים על פי חוק.

בבנקים מתרעמים גם היום על שיטת חישוב השומה, וטוענים כי הרשויות מחייבות באותו התעריף הגבוה הן את סניפיהם והן נכסים שאינם משמשים לפעילות בנקאית שוטפת (כגון משרדים או מחסנים). באחרונה, אף איימו כמה מן הבנקים להעתיק את מקום משרדיהם מתל אביב, אך חזרו בהם לאחר שהופחתו שיעורי הארנונה שנגבו ממשרדיהם.

"קשה להציג עמדה אוהדת כלפי הבנקים", אומר עו"ד עדי מוסקוביץ' ממשרד פלג, כהן, דויטש ושות'. "אבל במשך שנים השתרשה התפישה ש'בנק זה בנק' - וצריך להודות כי יש טעם לפגם בכך שגובה השומה נקבע על פי זהות המחזיק בו ולא על פי סיווג השימוש בנכס".