לאחרונה התחילו להתרוצץ הרבה מאד דיבורים מלוכלכים על דייב שאפל, אולי הקומיקאי השחור הכי מצליח בעשרים השנים האחרונות (וויל סמית הוא לא קומיקאי, ובטח שלא שחור לידו). בעיקר בגלל שהוא לא סותם את הפה הגדול שלו על כל נושא שבעולם, שחור או לבן, והדרך הייחודית של שני הצבעים הללו להסתדר בגטו קורקט שהפכה הטלוויזיה בארה"ב.
אבל, מעבר לייחודיות בתכנים ובהגשה הפרובוקטיבית שלו, אנשים מלכלכים על דייב בגלל שהוא מצליח. כל כך מצליח, עד שרשת הטלוויזיה קומדי סנטרל עברה בסוף העונה הראשונה של "שאפל שואו", לשדר את הלייט נייט הפרוע וחסר הגבולות שלו בכל אמריקה, לתרועת רייטינג הולך וגדל.
לקראת סוף העונה השנייה, כשהיה ברור שיש להם ביד ביצת זהב שחורה משחור, מנהלי התאגיד ויאקום הציעו לו את הסכום הדמיוני - בין אם אתה קומיקאי לבן ולא כל שכן אם אתה שחור וצעקני - של 50 מיליון דולר, כדי להביא עוד קצת מהשאפל שאפל הזה שלו. דייב חתם על החוזה, יצא לטור קצרצר ורברבני של סטנדאפ ברחבי היבשת, הפך לקומיקאי שכל אמריקאי, רד נק מהדרום או הומי מהגטאות קרוע לו על התחת, הפסיק עם השאכטות, התחיל לכתוב את העונה שכל אמריקה ידעה בדיוק כמה היא אמורה להיות שווה, ויחד עם זאת התחיל גם להתחרפן.
אמרו שהמוסלמים הקיצוניים לוחשים על אוזנו, שכל יום נשלחים לביתו איומים על חייו ומישהו אפילו הקים תיאוריית קונספירציה די מהודקת (על כך ששחורים בעלי השפעה דוגמת ביל קוסבי ואופרה ווינפרי החלו להיות מודאגים מהדרך בה דייב מציג את האדם השחור ומתסלבט עליו).
לדייב זה נמאס, ובשיא הקלחת הוא לקח את כל משפחתו המורחבת מניו יורק ומאוהיו והעביר אותם לחווה מרוחקת וענקית שקנה בדרום אפריקה. את העונה המדוברת הוא לעולם לא סיים אבל איפשהו ב-2004 כשעוד הכל היה וורוד כמו שרק יתרת זכות של חמישים מליון דולר בעו"ש יכולה להיות, שאפל הוכיח שהוא עדיין דייב מהבלוק וגלגל לו את הפארטיה של החיים.
אל תפספס
היפ הופ זה משהו גדול יותר
מישל גונדרי, איש שיודע לזהות ולייצר סטייל כמו שדייב מייצר משפטי מחץ (I am Rick James, Bitch!), היה שם כדי לתפוס את הרגע ולמשוך אותו על פני שעתיים בלתי מצונזרות בעליל, בהן השמש הייתה רחוקה מלהיות נצחית והראש של שאפל, למעט לא היה צלול. עם הרבה התכוונות ומחשבה יצא לגונדרי, אחד שלא תמצאו אותו מחפף גם כשהוא חותך סלט, אחד מסרטי הדוקומנטרי-מוזיקליים הטובים, שנעשו בזמן האחרון.
עם כל הכבוד, והיה פעם כבוד, לאצולת הממון הלבן של דילן ויאנג, שסידרו לעצמם סרטים מבמאים שהפכו למעריצים (מרטין סקורסזה וג'ונתן דמי בהתאמה), זה של שאפל הוא קודם כל בעד המוזיקה. ואיזו מוזיקה יש שם, יא חביבי. גונדרי, שלא נופל בפח הליין אפ המרשים שהתייצב לכבוד שאפל, עושה כאן סיבה למסיבה, כשהוא מעדיף להביא את הגרוב של האנשים, שחולים על המוזיקה הזו עם העדפה ברורה לצבע השחור.
במיומנות של מאסטר, בעל חוש עז לדמויות אקסצנטריות, גונדרי מייצר לשאפל מרחב אנושי מרהיב, שמתחיל בשידול תושבים אקראיים של עיר הולדתו של האחרון, אוהיו, לבוא למסיבה על חשבון המארח, עובר דרך להקת כלי נשיפה שחורה המונה יותר משלושים איש ומסתיים בצמד ההיפים מהסרטים, שלא סובלים היפ הופ, אך יודעים לזהות גוד ווייב, כשהוא מתדפק על דלת ביתם.
והבית שלהם נראה כאילו יצא מפינקס סקצ'ים של טרי גיליאם. האישה עושה לדייב סיור בכל החדרים והקומות של הבית, אותו הם בנו בעצמם וממנו רוצים לצלם את המסיבה את הסצינה הזאת גם כותביו של שאפל לא יכלו לכתוב טוב יותר. מסתבר שגם לא בתקציב של חמישים מליון דולר.
על הדרך, ממש כך, גונדרי מצלם בזמן החזרות את הכוכבים הגדולים, שפתאום נראים משעממים, אך לא משועממים, לעומת האנשים שנורא רוצים לראות אותם בלייב ושחלק מהם לא מאמינים, שמסיעים אותם באמצע החיים, מאמצע שומקום, דיירקט לברוקלין. וואט שאפל וונטס, שאפל גטס, בייבי.
והסרט של שאפל הוא להרים וואחד מסיבה והוא ניגש לזה עם לב מעריץ וכיס תפוח של מפיק במצב רוח טוב במיוחד, ומצליח להעמיד ליין אפ שכולו יהלומים: אריקה באדו והצ'ילבה שלה ז'יל סקוט על במה אחת, לפני ואחרי אייקוני היפ הופ איכות כמו הרוטס, דד פרז, מוס דף, טאליב קוואלי, קומון, והאיש שהפיק להיטים למרביתם, קנייה ווסט.
דייב מתרוצץ על הסט ועל הבמה כמו ילד קטן, שמתלהב מהיכולת שיש לו להרים את המסיבה שהוא היה הכי מת להיות בה, ומצליח. זו המסיבה שלו ואם בא לו להזמין מישהו מהקהל עם תספורת מיסטר טי לבאטל הזוי הוא יעשה את זה, ואפילו שהוא רחוק מלהיות ראפר, הוא מצליח להתחמק משורות ההשפלות, שמיסטר טי הזה הפיל עליו די בקלות.
"כל קומיקאי מת להיות מוזיקאי" הוא אומר במהלך החזרות, "וכל מוזיקאי חושב שהוא מצחיק", וכך מסכם שאפל כדרכו במשפט מדויק את הווייב שיכול לגרום ללוריין היל, וויקליף ז'אן ופראס להתאחד לאחר שמונה שנות שתיקה ולחזור לבמה כ"פוג'יז" ברגע השיא של הסרט, כשאף אחד מהקהל והאמנים האחרים לא ראה את זה מגיע. אללה יסטור, לוריין היל עדיין יודעת להחזיק פלואו ולא רואה אף אחת ממטר, תודה ששאלתם.
בעזרת אישיות כובשת, כסף וכמובן מצלמה - כל הדברים שגורמים לאמריקנים מהשורה להירתם למשימה - שאפל מספק לגונדרי ערמות של שעות צילום מלאות בגוד טיים, מהם מישל עושה מטעמים שהופכים לסרט המרגש, מצחיק ובעיקר מבדר ומהנה הזה. כל מי שחושב שהיפ הופ זה פיפטי סנט, או הקישקוש המצועצע והמקצועני שהבלאק אייד פיז הפכו להיות, יקבל על הראש מהסרט הזה.
הסקס אפיל, שנשפך ממוס דף שלוקח בקוליות את התופים בג'ם סשן בחזרות; מקווסטלאב כשהוא מתפלסף על הדרך הארוכה שהמוזיקה הזאת עברה וקומון, בדרך כלל איש רציני עד מוות, שמתלהב כמו ילד על הבמה יחד עם קנייה בביצוע ל-"גיז'ס וולק", כשלהקת כלי הנשיפה מאוהיו מלווה את הנעשה מתוך הקהל, זה היפ הופ. או כמו שאמרו דד פרז, זה משהו גדול יותר מהיפ הופ. משהו טוב.
"Dave Chapplle's Block Party"
A Film By Michel Gondry