ה- 31.7.92 , היום בו זכיתי במדליה אולימפית היסטורית. זה היה יום מרגש ומיוחד, אותו אזכור כל ימי חיי. כל האימונים הקשים, ההקרבה הרבה, השחיקה, והפציעות שעברתי בדרך אל היום המיוחד הזה, מתגמדים ברגע הניצחון.
היום החל מוקדם בבוקר בשקילת המתחרים, ולאחר לילה ארוך של נדודי שינה. לאחר השקילה ישבתי עם פונטי (המאמן שלי) לאכול את ארוחת הבוקר. על ג'ודו לא דברנו בכלל. ניסינו לשמור על שלווה וחוש הומור, ומשם המשכנו לשחק במשחקי וידאו.
כשעתיים לפני התחרות, הגעתי לאולם התחרות. האולם היה ריק מאדם. עליתי על המזרון, לקחתי נשימה עמוקה ו"זרקתי" מעלי את כל הלחץ וההתרגשות. רק אז התחלתי להתכונן מנטלית לקרבות שבדרך. הקרב הראשון הוא הקרב החשוב ביותר בתחרות, כי אם מנצחים בו, זה יכול לבנות את הביטחון העצמי להמשך הקרבות. בקרב הראשון שלי עלה מולי מתחרה מג'יבוטי אותו הטלתי למזרון, ב"איפון", בתוך 6 שניות בלבד.
בקרב השני התמודדתי מול מתחרה אנגלי, שלקח לי קצת יותר זמן להטיל אותו לקרקע, גם ב"איפון", הפעם תוך 20 שניות. אני זוכר שהקהל התלהב מהמהירות של הקרבות, אני זוכר ששמעתי התלחשויות מסביבי, אך לא התייחסתי אליהן. הרגשתי שאחרי כל מה שעברתי - טבעי ביותר לנצח כך.
בקרב השלישי הפסדתי למתחרה קוריאני. ידעתי שאסור לי לוותר. "יותר אני לא מפסיד", אמרתי לעצמי, וכך גם עשיתי בקרב הרביעי והחמישי של התחרות. אל הקרב השישי, הקרב המכריע מבחינתי, עליתי בידיעה שיש שתי ברירות: להיות מדליסט אולימפי, או להיות שם ולא לגעת בתהילה. זה היה קרב של טרוף חושים. נלחמתי בכל כוחי ונפשי, וכעבור 46 שניות עשיתי היסטוריה!
אני זוכר שהנפתי את ידי גבוה, הקהל השתולל, והרגשתי תחושה אדירה של סיפוק והגשמה עצמית. מאותו רגע חיי השתנו. אין הרגשה טובה יותר מהניצחון.
היום בו זכיתי במדליה אולימפית
23.7.2001 / 12:27